שער אדר

פורים – עצבות וחודש אדר

שמחה ועצבות

ישנם מספר מאפיינים לפורים הנראים במבט ראשון מוזרים. אחד מהם הוא האופי שבו אנו חוגגים את חג הפורים, והכוונה לכך שאנו מרבים בשתיית יין. אמנם אמרו חכמינו ש”אין שמחה אלא ביין” (פסחים קט, א), לכן בכל המועדים קובעת ההלכה^[1] שיש לאכול בשר ולשתות יין, אבל לא עד כדי שִכרות! ואפילו כשיש מצווה גדולה של שתיית יין, כמו מצוות ארבע כוסות בפסח, מציין התלמוד^[2] שאי אפשר להגיע ע”י מצווה זו לשכרות, שהרי בין כוס לכוס יש אכילה והפסק כדי לדבר בענייני ההגדה; מה שאין כן בפורים, שבו “חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”.^[3] אם כן הדברים אינם מובנים: מהו אותו עניין מיוחד של חג הפורים שבגללו מפריזים בשתיית היין?

הלכה נוספת הקשורה לפורים שיש קושי להבינה היא, “משנכנס אדר מרבים בשמחה” (תענית כט, א). לכאורה, אם פורים הוא חג בעל תוכן משמח כל כך מדוע יש צורך בציווי להרבות בשמחה? בדרך כלל אנו נדרשים להרבות בשמחה כשישנה אווירה כללית של עצב, ולמרות זאת עלינו לשמוח. לפי זה ניתן להבין, שכנראה יש בחודש אדר סיבות טובות להיות עצובים, ואף על פי כן אנו נדרשים להתגבר על העצבות השורה בזמן זה ולשמוח, משום שבסופו של דבר ניצלנו ממוות! יכולה הייתה, חס ושלום, לבוא כליה על העם היהודי, אך הקב”ה הצילנו, ועל כן ישנה חובה להודות ולשמוח.

גם בהלכה המצווה להשתכר יש רמז לדבר: אדם משתכר כאשר הוא רוצה לשכוח. לפי זה יש בפורים דבר מה שאותו אנו רוצים לשכוח כדי שנוכל לשמוח, כי אם נזכור – לא יהיה מקום לשמחה.

נוסיף ונאמר שישנה הלכה מקבילה: “משנכנס אב ממעטין בשמחה” (תענית ד, ו). זהו סימן לכך שבחודש אב ישנן גם סיבות טובות לשמוח, אבל מכיוון שהחורבן באופן גלוי הוא דבר רע, שבא ע”י צרות רבות, אנחנו ממעטים בשמחה שבאופן טבעי הייתה ראויה למלא את לבנו בחודש אב, כדי שנוכל להתאבל על החורבן.

מהי הסיבה לשמחה בחודש אב? על כך נכתב בתהלים (עט, א): “מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים”. הביטוי “מזמור לאסף” מלמד שאנו אכן שמחים. שואל המדרש (איכה רבה ד, יא): מדוע לא נאמר ‘קינה לאסף’, שהרי לכאורה היה ראוי לקונן על דברים אלו? אלא שאנו שמחים שהקב”ה השליך את חמתו על עצים ואבנים, ולא כילה את חמתו בבשר ודם; אחרת, חס וחלילה, עם ישראל לא היה קיים יותר. זו הסיבה שבגללה יש מקום לשמוח, אבל עם זאת אנו נדרשים למעט בשמחה משום שחרב הבית.

בימי אחשוורוש

אם כן, יש לברר מהן הסיבות הגורמות לעצבות בחודש זה, שלעומתן באה ההלכה וקובעת: “משנכנס אדר מרבין בשמחה”.

בחודש אדר ישנו עניין עצוב ביותר, והוא נרמז בתחילת מגילת אסתר במילים: “וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ”. אומר התלמוד (מגילה י, ב):

דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה ^[4] כל מקום שנאמר בו… ‘ויהי בימי’ אינו אלא לשון צער.

אם כן, תמצית מגילת אסתר היא רע וכן והטעם הנשאר ממנה. זהו זמן צרה.

שמא נשיב על כך, שדברי התלמוד אמורים רק על תחילת המגילה, ושהחלק ה’רע’ במגילה הוא רק חלקה הראשון אך סופה הוא בטוב. אלא שנאמר בהמשך: “וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ”, ומפרש שם רש”י: “‘הוא אחשורוש’ – הוא בְּרִשְעו מתחילתו ועד סופו”. איזה סוף? סופה של המגילה, שם נאמר “וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ מַס” (י, א), מה שמצביע על התחזקות שלטונו של אחשוורוש. העובדה המסכמת את מגילת אסתר היא דווקא המס שהמלך אחשוורוש שם, כהמשך רציף של המצב המתואר בתחילתה – “ויהי בימי אחשורוש” – ואין לך כמעט דבר גרוע מזה. ומהו הדבר הגרוע כל כך שהיה “בימי אחשורוש”? העובדה שאין לנו מלך מישראל שאנו יכולים לִמְנוֹת לשנות מלכותו, ואנו נאלצים למנות לשנותיו של מלך זר – אחשוורוש. צירוף המילים “בימי אחשורוש” בא לומר שהימים, ימי ההיסטוריה, שייכים לאחשוורוש.

זהו מצב גרוע מאוד: גלות ישראל וגלות השכינה. התלמוד במסכת מגילה (יד, א) אומר שלא תיקנו אמירת ההלל בחג הפורים משלוש סיבות:

א. משום שזהו נס שבחוצה לארץ, ואיך אפשר לשמוח על דבר שאירע בחוץ לארץ?!

ב. בהלל אנו אומרים “הַלְלוּ-יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'” (תהלים קיג, א), אלא שגם אחרי הנס נשארנו עבדי אחשוורוש, כלומר לא הגענו לעצמאות מדינית, ומכיוון שכך אי אפשר לומר את ההלל.^[5]

ג. קריאת המגילה – זהו ההלל. משמע שהיה ראוי לומר את ההלל במקום קריאת המגילה, אלא שההלל הוא כל כך נסתר עד שאין אפשרות לאומרו. הוא מסתתר מאחורי הסיפור של המגילה.^[6]

כמו כן יש בסיפור המגילה ביזיון גדול נוסף: הגאולה באה על ידי בחורה טובה מישראל שהוכרחה לזנות עם גוי – וזהו ביזיון מאין כמותו. הייתה גאולה דומה, הפוכה לזו, שהתרחשה בארץ ישראל: מעשה יהודית המפורסם^[7] על אותה בחורה יהודייה, שכדי לנצח את הגוי מציעה לו זנות, אך סופו היה שהרגה אותו ולא זנתה עמו. כלומר בארץ ישראל מצויה גבורה שלא להימסר בידי הגויים. אבל בפָרָס הגאולה מגיעה דרך ההתמסרות לגויים.

אם כן, מדוע בכל זאת אנו שמחים? משום שבתיאור הכללי המגילה מספרת לנו שבהתחלה היה גרוע; אחר כך נהיה גרוע מאוד; ואז הקב”ה הציל אותנו וחזר להיות רק גרוע; ועל זה שניצלנו מן הגרוע מאוד צריך להודות לה’ ולשמוח. לומר הלל אי אפשר, אבל לשמוח צריך. אולם כדי לשמוח צריך לשכוח, צריך לשכוח שאנחנו בגלות. ומכאן השתייה לשוכרה, כדי לשכוח שהגאולה באה בצורה כל כך בזויה.

המסר התמידי של פורים

לפי דברינו, לכאורה יש מקום לחגוג את החג הזה בתקופת הגלות בלבד, משום שרק אז יש משמעות לחג. אבל לאחר שאיננו עוד עבדי אחשוורוש, כשאנחנו מגיעים לעצמאות מדינית, כביכול כבר אין מקום להמשיך ולחגוג את החג.

נגד טענה זו נאמר בסוף מגילת אסתר (ט, כח):

וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם.

אומר הנצי”ב מוולוז’ין בפירושו על מגילת אסתר,^[8] שלכאורה יש כאן כפילות: הרי זרעם של היהודים הם היהודים עצמם, ואם נאמר שימי הפורים האלו “לא יעברו מתוך היהודים”, ממילא מובן ש”זִכְרָם לא יסוף מזרעם”. אלא מסיק הנצי”ב, שבאמת אין זו כפילות, ושאין הרישא והסיפא בפסוק שווים: “היהודים” הם היהודים, ו”זרעם” אלו ישראל. כלומר “היהודים” זהו שמם של בני האבות, בני אברהם, יצחק ויעקב בשעה שהם אצל אומות העולם, שעליהם אומר התלמוד (מגילה יג, א): “שכל הכופר בעבודה זרה – נקרא יהודי”. אבל יש לעם ישראל זהות רחבה יותר מאשר “הכופר בעבודה זרה”, יש לנו גם זהות לאומית – עם ה’.

הזהות הלאומית שלנו נקראת ‘ישראל’.^[9] לפי זה, היה מקום לחשוב שימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים כל זמן שיש יהודים, אבל כאשר יבוא זרעם, כלומר כשיקום עם ישראל לתחייה, לא יהיה מקום לחגוג חג הנוגע לזהות שהייתה לנו בגלות. לכן מדגישה המגילה: אתם תמשיכו לעשות את חג הפורים גם אחרי תש”ח, משום שעל ידי מאורעות הפורים נתגלה מימד נוסף בהיסטוריה היהודית, ללא קשר הכרחי לעִתות גלות או לעתות גאולה: המימד של נצח ישראל.

הקיום הנצחי של האומה עובר דרך כל התקופות – גם דרך תקופות של גלות וגם דרך תקופות של גאולה. נכון הדבר, שהמימד של נצח ישראל בולט יותר בהקשר של הגלות, אך הוא נכון תמיד. ולכן, למרות שאופיו של החג הוא לכאורה גלותי, צריך להמשיך ולחגוג את החג גם בימי גאולתנו.

נראה שהדבר רמוז בדבריו של שמואל הנביא אל המלך שאול (שמו”א טו, כג; כט):

יַעַן מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר ה’ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ… וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם.

מה הקשר בין שני הפסוקים? אומר הנביא לשאול: אתה “מאסת את דבר ה'” ולא הרגת את אגג מלך עמלק; נכשלת כישלון קריטי בתפקידך, ולכן “וימאסך ממלך”. אך עם זאת, ממאורע זה עתיד לצאת המן האגגי, ולאחר מכן תבוא ההצלה של פורים, ועל ידי זה יתגלה נצח ישראל. כלומר למרות שעשית חטא גדול שעלה לך במחיר המלכות, אומר הנביא לשאול, הקב”ה ישתמש בזה לטובה כדי לגלות את שמו כ’נצח ישראל’. לכן יש עניין לחגוג את חג הפורים גם בימינו, למרות שלכאורה אנחנו בסיטואציה היסטורית שאיננה מתאימה לחג הזה.

שהכול נהיה בדברו

דרך המושג של ‘נצח ישראל’, מתברר לנו דבר בעל משמעות חשובה מאוד: שהקב”ה נמצא בכול. זהו אופייה של המגילה, שהרי מגילת אסתר מסודרת כך ששמו של ה’ לא מופיע בה במפורש, אך הוא המושך בחוטים ומנווט את כל המאורעות. הקב”ה נמצא בכל מקום במגילה. עניין זה בא ללמדנו, שביחס לקב”ה אין חלוקת מדרֵגות, הכול אלוהי. אבל הידיעה שהכול אלוהי עלולה להביא לידי טעות חמורה מאוד במעשים, ולכן אסור להשתמש בידיעה זו במצב של צלילות הדעת. אם יבוא אדם ויאמר: הכול שווה, הכול בהשוואה אחת, אין הבדל בין טוב לרע, בין טמא לטהור, בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, בין המן למרדכי, הכול קדוש! יטענו כלפיו: ‘כיצד אתה אומר דברים כאלו?! וכי אינך יודע שיש הבדל בין טוב לרע, בין טמא לטהור…?’ ואז הוא יענה – ‘נכון, אבל כשאמרתי זאת הייתי שיכור!’. בשעה שאדם שיכור מותר לו להגיע להבנות כאלו, לראייה כזו.

על כך אמרו חכמינו (יומא עה, א): “כל הנותן עינו בכוסו – כל העולם כולו דומה עליו כמישור”. לכן, כדי שנוכל להגיע להכרה זו של נוכחות הבורא בכול, קבעה ההלכה שחייבים להשתכר; שאם לא כן, לא נוכל לומר בפה מלא שהבורא שרוי בכול.

נחדד יותר את העניין: אין זה סילוף לומר שהקב”ה נמצא בכול. ישנו מימד מסוים במציאות, שבו, מבחינת הבורא, הכול שווה. הוא מעניק חיות לכל הנבראים כולם ללא גבול, ולכן מבחינתו הכול אחד; בעוד שמבחינתנו, יש הפרש בין נברא לנברא, בין מצב למצב.

נעיר שזה בדיוק מה שרצו עובדי עבודה זרה של בעל פעור לומר – שהכול קדוש! וכדי להוכיח זאת הם עבדו את האלוהים ע”י מעשים שפלים ביותר. על פי דברינו, מובנת העובדה שעם ישראל כל כך נמשך באותו הזמן אחר העבודה הזרה הזו, משום שבאופן גרעיני, מבעד לטומאתה האיומה, היא התאימה לאיזו ידיעה פנימית שאיננו רשאים לאומרה בפה מלא במשך כל השנה. החסידים אמנם אומרים זאת כל השנה,^[10] ע”פ מה שגילה הבעש”ט לכל ישראל: “לית אתר פנוי מיניה” – הכול מלא אלוהות,^[11] אבל המתנגדים טוענים שיש להיזהר שלא לומר זאת בקול רם.

אם כן, הקב”ה אכן נמצא בכול, זוהי ידיעה אמיתית, אלא שהיא איננה שימושית בעולם הזה. אנו אומרים פעמיים בכל יום: “שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד” – כלומר ה’ ממש בכול (נפש החיים שער ג, ח). אבל באומרנו זאת, איננו מסוגלים להתמודד עם המציאות שאומרת את ההפך, ולכן אנחנו מכסים את העיניים. מסוכן לומר זאת, אבל יש יום אחד בשנה שבו ניתן לחוות את הרובד הזה, את היות ה’ אחד – אחד ממש, והוא פורים. בחג פורים, במצב של שכרות, מותר לומר זאת.

עד דלא ידע

כאמור, אנו שותים בפורים כדי להגיע למדרגה עליונה של “עד דלא ידע”, כדי להשוות את כל המציאות לאותה מדרגה. הדעת מבדילה, כפי שאומר הירושלמי (ברכות ה, ב): “אם אין דעה – הבדלה מנין?”. לכן, כשרוצים לבטל את ההבדלה צריך לסלק את הדעת.

השִכרוּת היא מצב של “לא ידע”. גם הידיעות היותר נשגבות נקראות ‘לא ידע’. על לוט שהיה שיכור נאמר, “וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ” (בראשית יט, לג). משה רבנו, גדול המשיגים בישראל ובעולם, המדרגה הגבוהה ביותר שאליה הגיע הייתה מצב של ‘לא ידע’: “וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ”(שמות לד, כט), כלומר בשיאו של המעמד הגיע משה למצב של ‘לא ידע’. כאשר הוא מבין זאת, משה שם על פניו מסווה: מסיכה של פורים , הגורמת ‘לא לדעת’ את מראה פניו, כדי שגם בני ישראל ‘לא ידעו’, ובכך ישתתפו במידת מה בחוויה שהוא עובר.

לפי זה מובנים דברי המהר”ל מפראג בספרו ‘אור חדש’ (עמ’ מט) על מגילת אסתר:

כי ימי הפורים – מפני שהמן היה רוצה לכלות אותם מן העולם, ודבר זה הוא ביטול גופם, ומפני כך – ימי הפורים הם ימי המשתה ושמחה. וזהו הנאות הגוף. וצריך שיהיה השיכרות כל-כך עד שיסלק השכל, וכמו שאמרו צריך לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כלומר, כיון שתקנו את ימי הפורים למשתה ושמחה שהוא הנאות הגוף, לכך צריך שיהיו נמשכים לגמרי אחר הנאת הגוף עד שיסולק השכל לגמרי. כי הגוף והשכל שני הפכים שאם האחד קם השני נופל. וכל אשר הוא נוטה אחר השכל הוא נגד הנאת גופו. לכך אמרו שם שצריך ‘לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי’ שאז יסולק השכל לגמרי, האדם נעשה גופני לגמרי, ואפילו בין ‘ארור המן’ ל’ברוך מרדכי’ לא ידע… ומפני כך קבעו ימי משתה ושמחה שהוא הנאת הגוף וזהו הפך יום הכפורים כי יום הכפורים מסולק מן הנאת הגוף…

אין קדושה בפורים

בהמשך לשיטתו שיום הפורים הוא ‘יום גופני’, כותב המהר”ל ב’תפארת ישראל’ (עמ’ יח-יט) שאין קדושה בפורים. שם, בהקשר של דיון היאך זוכים לחיי העולם הבא, מבאר המהר”ל את הסיפור מן התלמוד (עבודה זרה יח, א) על רבי חנינא בן תרדיון ורבי יוסי בן קסמא:

כשחלה ר’ יוסי בן קסמא… אמר לו רבי: מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים. אמר לו: אם כן מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי.

מסביר המהר”ל:

והדבר רמז מופלג, כי מעות של פורים אינם עומדים רק לרבוי אכילה ושתיה ואילו היה היום הזה יום שיש בו קדושה, לא היה הסעודה ענין גשמי לגמרי, שהיה זה לכבוד היום ולמעלת קדושתו. אבל אין ביום הזה קדושה כלל! והאכילה והשתיה דבר גשמי מענין העולם הזה שהוא כולו גשמי. ונתחלף מעות אלו במעות עניים שמעות עניים הפך זה כי העני ידוע שאין לו עולם הזה כלל…

כלומר נתחלפו מעות שעניינן העולם הזה במעות שעניינן העולם הבא.

… ודבר זה רמז שהוא יחליף עוה”ז בעוה”ב ולא יהיה לו חלק כלל בעולם הזה, וכל חלקו שיהיה ראוי לו בעולם הזה שמור לו לעולם הבא. וכמו שהיה באמת לרבי חנינא בן תרדיון הצדיק הקדוש שהיה נשרף וספר תורה עמו ולא היה חלקו בעוה”ז רק הכל שמור לו לעולם הבא. ועל זה אמר: אם כן מחלקך יהא חלקי…

ראינו אפוא שהמהר”ל טוען שאין בפורים שום קדושה.

לכאורה קיימת סתירה בין דברי המהר”ל לבין דבריו של הרב קוק בספרו ‘עולת ראי”ה’ (ח”א, עמ’ תלט):

ידענו מדברי חכמים אמתיים [הכוונה למקובלים] שהארת פורים גדולה למאד וקדושה גדולה מאירה בו בעולם.

כלומר יש בפורים קדושה רבה!

בהמשך הדברים יתברר שסתירה זו קיימת רק לכאורה, שזה רק עניין של מינוח שונה.

אומר הרב קוק בהמשך:

ונראה שמתוך כך מלמעלה, האדם נשמר אז מכל קלקול, כיון שהוא עסוק בשמחת פורים ואין צריך כל-כך להיות על משמרתו…

כלומר במשך כל השנה צריך האדם להיזהר במעשיו, אפילו בדברים הטובים שהוא עלול להגיע מהם לקלקולים, אבל בפורים אין צורך להיזהר כל כך:

רק שלא יעבור חס ושלום שום דבר מדברי התורה והמצוה – שחס ושלום אין עבירה מצוה…

כלומר שום עבירה לא הותרה בפורים.

אבל בדברי הרשות שראוי להשמר מהם בכל הימים, במה שהם מקליפת נגה שקרובה אל הרע…

יש להיזהר מלהרבות בעניינים שהם לא קודש ולא טומאה, דהיינו, קליפת נוגה, שמא ניפול אל הרע. לדוגמה: אין איסור לאכול הרבה, אבל אדם שירגיל עצמו בריבוי אכילה עלול להגיע בסופו של דבר לחטא. לכן יש להימנע מלאכול הרבה: “קדש עצמך במותר לך” (יבמות כ, א), וכן מעט בדיחוּת מותרת, אך ריבוי הלצות מוביל לליצנות שמרגילה חס ושלום לערווה (אבות ג, יג).

ממשיך הרב:

… ביום הקדוש הזה משומרים אנו [אין מה לדאוג] כי נפל אז פחד היהודים על עמי הארץ, ורבים מהם מתיהדים, וכמו כן בכל דור ודור נופל פחד היהודים, מי שהוא יהודי כופר בעבודה זרה ומודה באמונת אל אחד המיוחד ברוך הוא, אשר אפס זולתו, על שורשיהם של עמי הארץ למעלה^[12] וייראו לשלוח בו יד לפתות ולהסית חס ושלום, כי מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנא והנה ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה היא ממש מצד קדושת הגוף הישראלי.

המילים האחרונות בדברי הרב תואמות להפליא את דברי המהר”ל. המונח ‘קדושת הגוף’, הקיים בלשונו של הרב קוק, אינו קיים בלשונו של המהר”ל, אבל הרעיון אינו זר לו. לכן, כדי לבטאו, מוכרח היה המהר”ל לומר אמירה פרדוקסלית: קדושתו של יום הפורים היא בכך שאין בו קדושה, שמשמעותו, שיש בו קדושת הגוף.

קדושת הגוף

אמנם עליונה היא קדושת הגוף מקדושת הנשמה, אך אין היא יכולה להתגלות בכל עת, מפני הסכנה שהגוף יחטא. אבל פעם אחת בשנה קדושת הגוף באה לידי ביטוי, וזה קורה דווקא בזמן שהאדם שיכור.

הרב קוק ממשיך ומבאר את הקשר שבין עניין זה לדברי חז”ל (שבת פח, א) שהיהודים חזרו וקיבלו את התורה בימי אחשוורוש.

כי קיימו וקבלו בו את התורה ברצון, מה שהיה מקודם לכן מודעה רבה לאורייתא וזה האונס לא היה כי אם לגופים, כי הנפשות נהנות מאור העליון…

מעמד נתינת התורה נעשה כידוע בכפייה: “שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית” (שם). על מי הייתה הכפייה? על הגוף, כי הנפש באופן טבעי דבקה בה’ ורוצה בטוב.

אמנם כאשר שחה לעפר נפשם והמן הרע רצה לשלוט בגופם, וכאשר היה ה’ להם לישועה נפדה גופם מהכוחות הרעים, ולא נמצא בהם רצון כי אם בלב אחד לאביהם שבשמים.

אבל בשעה שהגוף של בני ישראל עומד בסכנת כליה, והם שמים תקוותם בה’, אזי גם הגוף מקבל מרצון את תורת ה’. אשר על כן, פורים הוא היסוד לקדושת הגוף, מפני שבאותו הדור נתגלתה קדושתו. לכן דווקא ביום זה צריך לסלק את השכל, שהוא הכלי לגלות את הקדושה שמעל הטבע, שמעל הגוף. זאת משום שעניינו של היום לגלות את קדושת הגוף היהודי. ממשיך הרב:

…על כן ביום זה לעד הצללים ינוסו ואף כי בכל ימי השנה הוא כעובד עבודה זרה [עיין ברכות לא, ב]^[13] מפני שהכח השכלי מסתלק… אבל ביום זה… המצוה אז לבסומי וממשיך אור גדול על ידי זה כמבואר בדברי האריז”ל.

באותו היום, אדרבה, הקדושה היא בשִכרות, ואז כבר אינו כעובד עבודה זרה. הרב מוסיף שיש לכך השלכה הלכתית: במשך כל השנה “שתוי – אל יתפלל, מכל מקום ביום הזה” (עירובין סד, א), מכיוון שזהו חלק מן המצווה ואינו נטרד בכך. מלמדנו הרב חידוש: שיכור רשאי לברך ואף להתפלל מתוך השִכרות, כל עוד הוא אינו שיכור גמור.^[14]

ובִין בדברים, ודעת לנפשך ינעם.

ביום זה מתגלית קדושה מיוחדת: הקדושה של היעדר הקדושה.

הסתר אסתר

נעמיק מעט בעניין סיפור המגילה. ישנם הרבה אופנים להתבונן במגילה, אך בפשטות ניתן לראות את המגילה כמספרת את סיפור העתקת השכינה מארץ ישראל לאומות העולם – כיצד עברה מלכות ישראל לשכון אצל אומות העולם דרך דמותה של אסתר המלכה.

קריאת המגילה מעלה בעיה: ישנם שני יהודים טובים העמלים לטוב, מרדכי ואסתר, ואילו בסוף הסיפור נאמר: “כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים” (י, ג). והשאלה היא היכן אסתר? מה עלה בגורלה? המגילה, באלגנטיות, מוחקת לגמרי את קורותיה של אסתר והדבר צורם; במיוחד לאור הדגשת גורלו הטוב של מרדכי. אסתר פשוט נשארת אצל אחשוורוש.

סיפור המגילה הוא למעשה גם סיפור הטרגדיה האישית הגדולה של אסתר שעל שמה קרויה המגילה – היא אבדה ואיננה. הרי אמר לה מרדכי: “כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ” (ד, יד). ואכן אסתר הלכה אל המלך, התחננה, ורווח והצלה עמד ליהודים לא ממקום אחר אלא על ידה. אלא שהיא למרות זאת אבדה… כפי שאמרה, “וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי” (שם, טז). מזעזע!

ואם לא די בזה, נאמר: “וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית” (ה, א), ועל כך אומרים חז”ל (בראשית רבה נו, א) “לבשה מלכות בית אביה”. בית אביה הוא בית שאול המלך, כמתואר בייחוסה בתחילת המגילה, כלומר אסתר מוסרת את מלכות ישראל לאחשוורוש! זהו מחיר ההצלה מידי המן.

דבר זה מפורש במסכת מגילה (י, ב) וכך מבאר זאת המהר”ל (אור חדש, עמ’ סה):

ר’ אבא בר עפרון פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא…

כאשר רצה להסביר את מגילת אסתר, היה מסביר את כל המגילה כהתקיימותו של פסוק אחד בספר ירמיהו (מט, לח), שהרעיון הטמון בו הוא שהוליד את כל סיפור המגילה: “וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם וְהַאֲבַדְתִּי מִשָּׁם מֶלֶךְ וְשָׂרִים נְאֻם-ה'”. עילם היא פרס ובירתה – שושן, ככתוב בדניאל: “וַאֲנִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אֲשֶׁר בְּעֵילָם הַמְּדִינָה” (ח, ב). ממשיך המהר”ל:

‘מלך’ – זה ושתי, ו’שרים’ – זה המן ועשרת בניו. פירש כי גם דבר זה היה סיבה למעשה המגילה כי כאשר גלו ישראל והיו ישראל תחת מלכות מדי – גם ה’ יתברך היה עמהם עד שנאמר כי כסא מלכותו היה בעילם כמו שקודם מלכות ישראל היה כסא מלכותו בירושלים – עכשיו נאמר כי כסא מלכותו בעילם אשר שם ישראל.

הקב”ה שוכן עתה בשושן הבירה אצל אחשוורוש. השכינה בעצם אבודה, כלואה אצל אומות העולם. מזעזע!

 שכינתא בגלותא

מדברי חז”ל (ע”פ מגילה טו, ב) למדנו שבכל מקום שנאמר במגילה “המלך אחשוורוש”, הכוונה למלך אחשוורוש, ובכל מקום שכתוב “המלך”, הכוונה למלכו של עולם. והרי אין זה פשט הכתוב!? אלא הכוונה לכך שמלכו של עולם מולך מכאן ואילך דרך המלך אחשוורוש, כלומר השכינה כלואה אצלו.

שואל המהר”ל מפראג^[15] לגבי מניין ארבע מלכויות, בבל, פרס, יוון ורומא, שדרכן כידוע^[16] עוברת ההיסטוריה – מדוע אין אנו מונים גם את מלכות ישמעאל, שהרי גם מלכותו גדולה? ועונה: כי אנו מונים רק מלכויות שקיבלו את כוחן מישראל, וכיוון שישמעאל לא קיבל את כוחו מישראל, אינו נמנה עליהן.

עתה יש לשאול, כיצד בכלל עוברת מלוכה למלכות אחרת? תשובה: דרך נֵצֶר נקבי של בית המלוכה הקודם. לדוגמה: כיצד אחשוורוש מאמץ לו את מלכות בבל? דרך נכדתו של נבוכדנצר מלך בבל, הלוא היא ושתי. וכיצד עברה המלכות מפרס ליוון? אלכסנדר מוקדון כבש את מלכות פרס והרג את המלך הפרסי האחרון דריווש השלישי (קודומנוס) ולאחר מכן לקח לאישה את בתו סטטירה. מכאן ואילך נוסדה התרבות ההלניסטית. האחרונה למלוכה ההלניסטית, היורשת של אלכסנדר, הייתה קליאופטרה מלכת מצרים. היא נישאה ליוליוס קיסר ואחר כך לאנטוניוס, שליטי רומא. בעולם העתיק זה היה מובן מאליו שכך מעבירים מלכות למלכות אחרת – וכל הכוח הזה בא מישראל בסופו של דבר, שהרי המלוכה הגיעה לבבל דרך כיבוש בית המקדש שהיה בחזקת ראיית ערוותה של ציון: “כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ… כִּי-רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא-יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ” (איכה א, ח; י), כלומר ביאת המקדש היא כביאת עריות.^[17]

לפי זה מובן מדוע נאמר במדרשי גאולה מסוימים, כגון ‘מדרש זרובבל’,^[18] שבזמן הגאולה צריכה להיות אישה שתנהיג את עם ישראל. אישה זו תביא את תמצית הלשד של אומות העולם לישראל מחדש. על ידי חיבור אל המעצמות הגדולות של רומא היא תביא את כוחה לישראל. אילו מעצמות יש ברומא? רוסיה ואמריקה. לדוגמה: אישה כזו יכולה להיוולד ברוסיה, לגדול באמריקה, לשאוב מהם בחזרה את כוח המלכות ולהתמנות לראש ממשלה. זהו בעצם המשך סיפור המגילה.

ממשיך המהר”ל ואומר:

והכל הוא שלא יניח את ישראל, שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות.

אין לך ארץ בעולם שאליה לא גלו יהודים, אבל הקיום היהודי האינטנסיבי היה אך ורק בארצות האסלאם והנצרות. היהודים יכלו להתקיים רק במרחב תרבותי-דתי שהיה ‘קרוב למשפחה’, בטריטוריות של עשו וישמעאל. אלו הן הארצות שבהן שורה השכינה בזמן גלותם של ישראל. מחוץ למרחב הזה, אנחנו בתוך הגוֹיוּת ממש – והגויות מבוללת, היא בולעת את ישראל. וכך אומר המהר”ל:

… והכל הוא שלא יניח את ישראל, שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות. רק כי ה’ יתברך עמהם והשגחתו עליהם. לכך פסוק זה הוא הבטחה לישראל: ‘כי שמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים’ בשביל כי ה’ יתברך – השגחתו על ישראל שלא יניח אותם עד אשר מאביד מלך ושרים מהם אשר הם מצירים אותם.

למשל, במראה הסנה. משה רבנו רועה את צאן יתרו, ורואה מרחוק את הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה” (שמות ג, ג).

מה יש לו למשה להבין מקרוב שלא הבין מרחוק? אומר הנצי”ב מוולוז’ין (‘העמק דבר’ על אתר) שכאשר ראה משה את הסנה הבין מיד כי הסנה הוא עם ישראל, ואף הבין שהאש הבוערת בסנה הן הצרות שהגויים עושים לנו בגלות. אך עדיין דבר אחד הטריד אותו, אם הסנה איננו אוכל, ממה ניזונה האש? אם חומר הבעירה איננו הסנה, משמע שיש דבר אחר המבעיר את האש. את זאת הלך משה לבדוק מקרוב: “וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה’ אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה” (שמות ג, ב), ואז הוא הבין שמה שנותן כוח לגויים לעשות צרות ליהודים בגלות זו השכינה ששורה אצלם. מי נתן את הכוח לאומות העולם להצר לישראל? השכינה. ומדוע השכינה שורה שם? משום שכל מקום שיש בו שישים ריבוא של ישראל – שכינה שורה שם.^[19] אולי משום כך ביקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם (בבא בתרא טו, ב).

 ממקום אחר

אפשר להבין זאת גם מן האזהרה שמזהיר מרדכי את אסתר: “כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר” (ד, יד). לכאורה זה מצוין, הנה יעמוד רווח ותהיה הצלה! מדוע הוא מתעקש שדווקא אסתר תעשה זאת? מכיוון שמרדכי יודע שאלמלא כן יעמדו הרווח וההצלה “ממקום אחר”. ‘מקום’ הוא כנוי לקב”ה.^[20] לפי זה, “מקום אחר” זהו הצד האחר של הקב”ה, מה שרגילים לכנות ה’סיטרא אחרא’.^[21] כלומר מרדכי אומר לאסתר: או שתלכי למלך או שההצלה תבוא בדרך אחרת, וזה עלול להמיט עלינו שואה איומה.

אסתר מסכימה להיות זו שעל ידה תבוא ההצלה, אך אומרת: אינני יכולה לפעול לבד – “לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים… וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ” (ד, טז). כלומר אם תהיה אחדות בתוך האומה ניתן למנוע את השואה.

זה אחד מהדברים שמגילת אסתר באה ללמדנו, שישנן סיטואציות היסטוריות שבהן עמלק יכול להרע, אבל אין הכרח שהוא יפגע. השואה היא אפשרית אבל לא הכרחית כי ניתן למונעה. מתי השואה אפשרית? בכל פעם שגאולה מתחילה אבל טרם מגיעה לסיומה. למשל, בני ישראל יצאו ממצרים, אך טרם הגיעו להר סיני. ברווח הזמן הזה יכול עמלק להופיע. בימי זרובבל החלו לבנות את המקדש אבל לא כולם שבו ארצה, ואז באו ימי אחשוורוש שבהם עמלק יכול לנסות לפגוע. כמו כן בימינו, הצהרת בלפור ניתנת אבל מדינת ישראל עדיין לא קמה, וזה הזמן שבו עמלק יכול לזרוע הרס. פגיעת עמלק ניתנת למניעה אם יש אחדות בתוך העם היהודי. לכן אמרה התורה: “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק” (דברים כה, יז), “זכור”, כי אם תשכח, כאשר הוא יופיע לא תדע כיצד להתמודד עמו. זכור איך ומתי הוא בא: “אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ” (שם, יח). “בדרך”, בטרם תגיע אל מטרתך, זה הזמן שבו הוא יכול לפגוע בך.

ניתן לומר שתהליך שיבת ציון הוא הכרח היסטורי בלתי ניתן לביטול, כי הקב”ה הבטיח. אבל תופעות הלוואי המתלוות לשיבת ציון, כמו האפשרות של שואה, אינן הכרח היסטורי; זו אפשרות שניתנת למניעה ע”י שותפות האומה במסירות הנפש של אסתר.

לסיום, נוסיף את דבריו של הרב ברויאר בספרו ‘פרקי מועדות’ (עמ’ 611-612):

סיפור המגילה ‘מסודר’ היטב. הקב”ה דאג שמרדכי ישב בשער המלך; הוא סידר שאסתר תילקח כמלכה; שמרדכי יהיה האיש הנכון במקום הנכון, כדי לגלות את מזימת בגתן ותרש, ושפעולתו תירשם בספר דברי הימים למלך. כמו כן דאג הקב”ה שהמלך ישכח זאת, כך שהידיעה תיגנז ותתגלה בזמן הראוי. הכול היה מתוזמן היטב, מלבד ‘טעות’ אחת: שהמלך לא קרא לאסתר שלושים יום. לכאורה אין הדבר מסתדר, כביכול הקב”ה ‘שכח’ פה פרט חשוב. הלוא הוא היה יכול ‘לסדר’ שהמלך יבקש את קרבתה של אסתר באותה השעה. מדוע נדרש שתהסס ללכת אל המלך, שתסכן את נפשה במעשה? אלא שזהו כנראה אחד היסודות של הגאולה: הקב”ה מסדר את הכול מלבד דבר אחד – מסירות הנפש של הנגאל. תמיד נדרשת החלטה של מסירות נפש, כדי שכל המערכות שהונחו על ידי הבורא תפעלנה בגאולת ישראל. לכן אומרת אסתר: “לך כנוס את כל היהודים” לפני שמישהו אחר יכנס אותנו בעל כורחנו, בדרך הקשה. אחדות האומה היא שמצילה ומושיעה.