שער אייר

יום העצמאות

להלל או לעכב את הצלחת ההיסטוריה

נבואה שנסתתמה

במסכת סנהדרין (צד, א) יש דיון על פסוק בספר ישעיהו שבו מופיעה מ”ם סופית (מ”ם סתומה) באמצע המילה ולא בסופה כפי כללי הכתיבה בעברית:[99] “לםרבה (לְמַרְבֵּה) הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין-קֵץ עַל-כִּסֵּא דָוִד”(ט, ו).

“למרבה המשרה”, משמע מי שיש לו שלטון חזק. מדובר במלך מבית דוד שיביא “שלום אין קץ” – והכוונה למשיח. ואם כן, היינו מצפים שהנביא יאמר: ‘למשיח יהיה שלום אין קץ’. אבל המילה ‘משיח’ אינה מופיע ובמקומה נאמר – “למרבה המשרה” – למי שיש לו שלטון גדול, שלטון רב. המילה “למרבה” כתובה עם מ”ם סופית (סתומה) באמצע מילה במקום מ”ם פתוחה, והשאלה היא מדוע? בזאת דן התלמוד במסכת סנהדרין:

אמר רבי תנחום: דרש בר קפרא בציפורי מפני מה כל מ”ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום?

מדוע יש מ”ם סופית באמצע המילה?

ביקש הקב”ה לעשות חזקיהו משיח.

דברי הנביא מכוונים לחזקיהו מלך יהודה. רצה הנביא לומר ‘למשיח’, אבל הדיבור כביכול ‘נתקע’ והתוצאה הייתה ‘לם’ – מילה חסרת פשר. לכן השתנתה הנבואה ונאמר: “למרבה המשרה”. אבל מלכתחילה היה מדובר שחזקיהו מלך יהודה יהיה משיח.

אילו מאורעות היו בימיו של חזקיהו מלך יהודה שהיו יכולים לעשותו משיח? באותם ימים ממלכת יהודה הייתה נתונה תחת שלטון האימפריה האשורית. מלך אשור, סנחריב, שלט על כל המזרח התיכון הקדום וגם על ממלכת יהודה, וחזקיהו היה מעלה לו מס. בשלב מסוים מחליט חזקיהו, וצריך להבין מדוע, שהוא חדל לשלם את המס. סנחריב שולח את צבאו וכובש את כל הממלכה. העיר לכיש נתונה תחת מצור אכזרי ונופלת, ולבסוף הוא מגיע גם לירושלים ומציב את חייליו מחוץ לחומות. המצור על ירושלים כבד מאוד. ממלכת יהודה עומדת ליפול. כיוון שנכבשו כל המצודות, כמעט לא נותרים לחזקיהו חיילים. שליחו של מלך אשור מלגלג עליו ואומר: אפילו אם אתן לך אלף סוסים, אין לך חיילים שירכבו עליהם – היכנע!

צבאו של סנחריב היה צבא אדיר. התלמוד אומר שהוא מנה 2.6 מיליארד חיילים. זו כמובן גוזמא, אבל ידוע שצבא אשור היה מהצבאות הגדולים בעולם העתיק. מה נותר למלך חזקיהו לעשות? להתפלל. הוא הולך למקדש ומתפלל, ואחר כך חוזר לארמונו ועולה על יצועו – דבר תמוה ביותר, איך אפשר לישון כשרבבות חיילים צובאים מתחת לארמון? באותו הלילה יוצא מלאך ה’ ומכה במחנה אשור. פורצת מגפה שמחסלת תוך זמן קצר 185 אלף חיילים. קורה פה נס גדול – המחנה של מלך אשור סופג 185 אלף אבדות! סנחריב בלית ברירה מסיר את המצור, חוזר לממלכתו ושם הוא נרצח ע”י שני בניו. ממלכת יהודה חוזרת לעצמאות – משתחררת מן המנדט האשורי.

עיכוב ההצלחה ההיסטורית

ממשיך התלמוד:

וסנחריב גוג ומגוג.

לפי התלמוד, המלחמה הזו הייתה אמורה להיות האחרונה בהיסטוריה. חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, מסעי הצלב, פרעות חמלניצקי, השואה, המלחמות שעברנו – כל זה היה נחסך מאיתנו לו חזקיהו מלך יהודה היה פועל כנדרש. מה הוא לא עשה? מה עיכב את המהלך ההיסטורי הזה?

אמרה מדת הדין לפני הקב”ה רבש”ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות [ספר תהלים] לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח לכך נסתתם.

המ”ם של משיח ‘נסגרה’. יש טענה קשה כלפי חזקיהו מלך יהודה על כך שלא אמר הלל על העצמאות שזכה לה. כלומר אם היה אומר הלל – היה המשיח. לא רצה לומר הלל – הגאולה נדחתה באלפי שנים. הדבר מעורר מספר שאלות. שאלה ראשונה: כדי לומר שחזקיהו לא פעל כשורה, צריכה להיות הלכה מפורשת המחייבת אותו לומר הלל, שאם לא כן על סמך מה באים אליו בטענות? שאלה שנייה: מדוע אי אמירת הלל הוא דבר חמור עד כדי כך, שהיה צריך לעכב את השלמת ההיסטוריה? הרי בסך הכול הוא לא קרא דף מהסידור? שאלה שלישית: ואם אכן יש חיוב לומר הלל, ואי אמירת הלל זו עבירה חמורה – מדוע חזקיהו לא אמר הלל? מה כל כך קשה לומר הלל? בוודאי יש סיבה לכך ועלינו להבין מהי.

תקנת אמירת הלל

אם כן, שאלנו שלוש שאלות: מנין היה חייב חזקיהו לומר הלל? מדוע זה כל כך חמור לא לומר הלל, ולמה הוא לא רצה? אם נברר למה הוא לא רצה, נבין מהן הסיבות הלא טובות לא לומר את ההלל.

לגבי השאלה הראשונה: אמירת הלל זו תקנה של הנביאים, כך נאמר במפורש במסכת פסחים (קיז, א):

אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה, משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.

“גאולתן”, אומר רש”י, כגון חנוכה. שירת הים היא הדגם האידיאלי של אמירת הלל שהפך מאוחר יותר להלל שתקנו הנביאים: “נביאים שביניהן תקנו” – שאומרים הלל על גאולה, היינו על יציאה מעבדות לחירות. יוצא לפי זה, שבכל פעם שיוצאים מעבדות לחירות צריך לומר הלל, ויש ארבע הזדמנויות כאלו, יש ארבע גאולות לאורך ההיסטוריה שמחייבות אותנו לומר הלל. הגאולה הראשונה היא יציאת מצרים, עליה אנו אומרים הלל בימים טובים. השנייה, בימיו של חזקיהו מלך יהודה – שלא אמר הלל. פעם שלישית אומרים הלל בחנוכה על כך שיצאנו לחירות מהשלטון היווני. ופעם רביעית בימינו, ביום העצמאות, על כך שהשתחררנו מהשלטון הבריטי.

כעת נשאל, אם זו תקנה ברורה, מדוע חזקיהו לא אמר הלל? התלמוד במסכת פסחים אומר שחזקיהו וסיעתו אמרו הלל, ההפך ממה שנאמר במסכת סנהדרין. אפשר לומר שהסוגיות האלו חלוקות, אלא שבפסחים כתוב שהוא אמר הלל, ובסנהדרין כתוב ש”לא אמר שירה”. בסוגיות ההלכתיות ‘שירה’ ו’הלל’ הן מילים נרדפות, אבל בכל זאת יש הבדל דק במשמעות. ‘הלל’ זה החובה הדתית, ע”פ תקנת הנביאים יש חיוב לומר הלל; ואילו ‘שירה’ זו ההזדהות עם האמירה. חזקיהו מלך יהודה אמנם יצא לידי חובתו הדתית ואמר הלל, אבל לא הייתה לו הזדהות פנימית עם האמירה. הוא לא הסכים לה בלבו, ופה אנו חוזרים לשאלה מדוע?

אמירת הלל – השלמת ההיסטוריה

אבל עוד קודם לכן יש לברר, מדוע הסירוב של חזקיהו לומר הלל (כמתואר במסכת סנהדרין) הוא דבר כל כך חמור עד כדי כך, שזה פוסל אותו מלהיות המשיח?

יש להבין מיהו המשיח ומהו תפקידו. המשיח הוא מי שמוטל עליו להחזיר את המלכות לישראל, לבנות את בית המקדש ולהשכין שלום בעולם. המשיח צריך לפתור את כל הבעיות בעולם, עד שלבסוף ניתן יהיה לומר “כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-ה’ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים” (ישעיהו יא, ט).

כדי להבין כיצד זה אמור לפעול במציאות יש לשאול מתי החלו הבעיות, והתשובה היא – מאז אדם הראשון. מאז שנברא האדם החלו הבעיות בעולם.

כעת נשאל, אם אדם עושה חטא בפעם הראשונה ולאחריו חוטא בשנית, איזה חטא חמור יותר? החטא השני, כמובן. בפעם בראשונה ניתן לומר שהאדם לא היה ממש מודע לכך שחטא, שזה נעשה מעט בשוגג. יש מימד של אי-ידיעה מהו חטא ההופך את המעשה קצת לשגגה, ולכן כשהוא חוטא בשנית – זהו חטא חמור יותר. חטאו הראשון של אדם הראשון ידוע. ומה היה חטאו השני? שאמר לקב”ה: “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל (בראשית ג, יב). כאן, אומר רש”י, האדם כפר בטובה. כפיות הטובה היא החטא השני; והתיקון – הכרת הטובה.

אמירת הלל זו הכרת הטובה. מי שאינו מסוגל להכיר טובה שרוי עדיין תחת חטא אדם הראשון – ולכן אינו יכול להיות המשיח. הכרת טובה היא המבחן הראשון שמכשיר או פוסל את האדם לתפקיד ולא קיום מצווה כזו או אחרת. הסיבה לכך פשוטה: הכרת הטובה היא הדבר היחיד, והיחיד ממש, שריבונו של עולם אינו יכול לעשות במקום האדם. הוא יכול לתת לו הכול ולפעול למענו, למעט דבר אחד שרק האדם יכול לעשותו – לומר תודה.

הדבר שמבטא באופן עצמותי את היות הנברא נברא זה מה שבא מהיוזמה של הנברא, דהיינו הכרת התודה. ברגע שהנברא אומר תודה אפשר לומר שהקב”ה הצליח, הצליח את הבריאה. כי לברוא זה לתת קיום למישהו אחר, והיות האחר קיים בא לידי ביטוי במה שהוא מסוגל לו באופן עצמי, דהיינו הכרת הטובה. לכן מי שמכיר טובה משלים את מעשה בראשית. ומי שלא מכיר טובה עדיין סומך על הקב”ה שיעשה את כל העבודה מבלי שיטרח אפילו לומר תודה – ובזה נכשלה הבריאה. יוצא לפי זה, שבימינו, כשאנו אומרים הלל ביום העצמאות, זו פעולה מאד רצינית – אנו משלימים את ההיסטוריה.

כאמור, ההלכה קבעה שהאופן שבו מודים לקב”ה הוא אמירת הלל. עתה זה מובן מדוע אי אמירת הלל הוא עניין חמור כל כך. והדבר מחזק את השאלה מדוע לא רצה חזקיהו לומר שירה. יתר על כן, מסופר במדרש שבא אליו ישעיהו הנביא ואמר (יב, ה): “זַמְּרוּ ה’ כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכָל-הָאָרֶץ” – הרי הקב”ה הציל אותך! וחזקיהו ענה: “כבר מודעת זאת בכל הארץ”, כלומר מה אוכל עוד להוסיף?

שלוש סיבות לאי אמירת הלל

אפשר למנות שלוש סיבות שבגללן נמנע חזקיהו מלומר הלל, הנובעות ממניעים דתיים, שמאלניים וימניים. אך שלושתן אינן מניחות את הדעת.

הסיבה הדתית: חזקיהו מלך יהודה מתואר במקורות, ובמיוחד במדרשים, כאדם דתי בתכלית. הוא גזר עונש מוות על מי שלא למד תורה. מי שלא לומד תורה דינו להידקר בחרב, כך קבע חזקיהו. ובדקו מדן ועד באר שבע וראו שכולם לומדים תודה. אפילו הדרדקים ידעו דיני טומאה וטהרה. לפי המתואר בספר ישעיהו, באותם הימים השדות היו עזובים. כולם עסקו בלימוד התורה, לא עבדו.

לפי זה, מובן מדוע סירב חזקיהו להעביר מס לאשור. הוא רצה לפרנס את תלמודי התורה. מוסדות החינוך הדתי שהיו פזורים בכל רחבי ממלכת יהודה, הם שניצבו בראש מעייניו. עצמאות פוליטית כלל לא העסיקה אותו. יתרה מכך, סביר להניח שאם סנחריב היה מציע לפרנס את תלמודי התורה, חזקיהו היה מסכים להיות נתון לשלטונה של האימפריה האשורית, העיקר שיעבירו תקציבים לתלמידי ישיבות. כלומר המאורע הפוליטי האדיר של תבוסת אשור, למרות חשיבותו הרבה, אינו בעל ערך של קדושה בעיני חזקיהו, ואם כך, מדוע שיאמר הלל? מובן שאדם בעל עמדה כזו אינו יכול להיות משיח. חזקיהו התמנה למלך יהודה כי אביו מלך לפניו. הוא ירש את המלוכה אבל התנהל כראש ישיבה או כאדמו”ר.

ומהו ההסבר השמאלני? חזקיהו מתעורר בבוקר ורואה 185 אלף גוויות מוטלות מתחת לחלונו! ישעיהו הנביא נכנס לחדרו ואומר: ראית? זה הזמן לומר הלל. חזקיהו, מזועזע עד עמקי נשמתו, מביט בנביא ואומר: מעשה ידיו של הקב”ה מתו, ואיך אוכל לומר שירה? חזקיהו אינו מסוגל לשמוח בשמחת העם. הוא בוחר להיות בצד של הקב”ה, שאכן מצטער על מעשה ידיו. הוא מעדיף לצדד באינטרסים של כללות הבריאה ולא באינטרסים של האומה. חזקיהו אינו עושה הבחנה בין הצער שלמעלה לבין השמחה שלמטה, ומשום כך נפסל מלהיות המשיח.

ויש גם סיבה ימנית שלא לומר הלל, סיבה לאומית. בימי חזקיהו אמנם הוכרע סנחריב וסולק מן הממלכה. אבל באותן שנים ממש התרחש האסון הנורא ביותר של תקופת בית ראשון – חורבן ממלכת שומרון וגלות עשרת השבטים. ולכן יכול היה חזקיהו לטעון: סילקו יהודים מבתיהם, יישובים שלמים נחרבו, כיצד אוכל לומר הלל?

אדם עומד למבחן כאשר מתעוררות קושיות, לא כאשר הדברים ברורים. חזקיהו מתגלה כמי שאינו מתאים להיות המשיח. הוא פועל מתוך שיקולים פרטיים ומודד את המציאות במשקפיים מצמצמות – ולכן אינו יכול לומר הלל. גם בימינו היו מי שנימקו שאין לומר הלל ביום העצמאות, שאמירת הלל היא על נס שנעשה לכלל ישראל, והשחרור מהמנדט הבריטי היה נס שאירע רק ליושבי פלשתינה. קהילת קודש א”י זכתה להצלה, ותו לא.

המבחן הסמוי

כעת נתייחס לנקודה נוספת: חזקיהו מלך יהודה אינו רוצה לומר הלל, בגלל סיבות טובות לכאורה. אומר התלמוד, אלו לא סיבות טובות, ומזה ניתן להבין דבר חשוב.

כפי שביארנו, אדם עומד למבחן על יכולת הכרת הטובה שבו. נתאר לעצמנו אדם שהולך במדבר, תשוש וצמא, וחולפת מחשבה בראשו: ‘הלוואי וירד עכשיו מלאך מהשמים ויביא לי קוקה קולה קרה’. ואז, ללא שהות, בא לעברו מלאך ומושיט לו פחית קולה צוננת. ברור שהוא יאמר תודה. במקרה כזה התודה מתבקשת מאליה. מכאן אנו מבינים שהמבחן אינו כאשר התודה גלויה, אלא כשיש מקום לחשוב שהקב”ה לא היה מעורב בדבר.

אפשר להיות כופר – להוציא את הקב”ה מהתמונה, לטעון שידו לא הייתה בדבר. ויש שני סוגי כפירה: חילונית ודתית. הכפירה החילונית טוענת שלא הקב”ה הקים את המדינה אלא הפלמ”ח. והכפירה הדתית טוענת מנגד, מה פתאום? הקב”ה לא הקים את המדינה – הפלמ”ח הקימו. זו אותה כפירה, אחת מסיבות חילוניות והשנייה מסיבות דתיות. ואכן, אם נבחן את המאורעות של הקמת המדינה, נשאלת השאלה מדוע הניצחון במלחמת העצמאות לא היה כרוך בשינוי סדרי הטבע? כיצד קרה שדבר לא השתנה בסדרי בראשית ואף על פי כן הקמנו מדינה? ננסה להסביר את הנקודה החשובה הזאת.

מועדי ישראל – שותפות ה’ והאדם

בלוח השנה העברי היום שמציין את בריאת העולם הוא יום השבת. יש קדושה מרובה ביום הזה כי הקב”ה ברא את העולם. האם עזרנו לו? לא, הקב”ה עשה זאת לבד. מה הייתה שותפות האדם במעשה הבריאה? אפס מוחלט. לכן, אם ברצוננו לקלוט את קדושת השבת, עלינו להאפיס את עצמנו. זו הסיבה שאנו אסורים מכל מלאכה. האדם הוא יצור שעושה מלאכה, וכאשר הוא שובת ממלאכה הוא מפסיק להתבטא כאדם ויכול לקלוט את אותה קדושה ששורה כאשר הקב”ה פועל לבדו.

מול מאורעות הגאולה, הנביא ישעיהו מזמין אותנו לענות על השאלה ‘מי פעל ועשה’? המובן של ‘עשה’ הוא השלמת המעשה עד תומו. השאלה למי לייחס את הנעשה חוזרת בכל המועדים.

בכל הימים הטובים אנו אומרים בתפילות “זכר ליציאת מצרים”. מי ‘עשה’ את יציאת מצרים – הקב”ה. ומי עזר לו? – אנחנו. כיצד? ע”י זה שיצאנו. נתאר לעצמנו מה היה קורה לו פרעה היה משלח אותנו לחופשי והיינו מסרבים לצאת. לא היינו חוגגים את פסח ולא את שבועות וגם לא את ראש השנה וסוכות.[100] כלומר אלמלא הפעולה של אבותינו שיצאו ממצרים ברגליהם, אותם זמנים לא היו מתקדשים. אם כן, תשעים אחוז מקדושת הימים הטובים ‘עושה’ הקב”ה, ועשרה אחוז נעשים דרך רגלינו שיצאו ממצרים. לכן בימים טובים אותה קדושה של השבת נקלטת בלי לשבות מכל מלאכה, שהרי מותר לבשל ביום טוב. אותה קדושה מצטרפת אלינו ואנו מבשלים מתוקף היותנו שותפים בקדושה.

לאחר יציאת מצרים המועד שהתחדש בלוח העברי הוא פורים. מי ‘עשה’ את פורים? מרדכי ואסתר ועם ישראל, כלומר היהודים עשו זאת. איזה אחוז הם נטלו במעשה? – תשעים אחוז, והקב”ה פעל מצדו עשרה אחוז. שינוי פעולת המלך היה מעשה אלוהי, שנאמר “לֶב-מֶלֶךְ בְּיַד-ה'” (משלי כא, א). לכן בפורים תשעים אחוז מהמלאכות מותרות. יש רק שתי מלאכות שנוהגים לא לעשות בפורים – לא בונים בתים ולא נוטעים עצים.

בחנוכה, שמבחינה היסטורית הוא חג מאוחר יותר, השתחררנו מהיוונים וגם אירע נס פך השמן. החשמונאים, הם ששחררו אותנו מהיוונים, הם אלה שנלחמו. וכך, בחנוכה מותרות כל המלאכות כי היינו שותפים מלאים ביצירת הקדושה, מלבד דבר אחד – נס פך השמן. הפעולה האלוהית התרכזה בנס פך השמן. ומכיוון שהקב”ה פעל לבדו את הנס, נהוג שחצי שעה לאחר הדלקת הנרות, הנשים (שאינן נלחמות) בטלות ממלאכה בזמן הזה.

ובימינו אנו, מי ‘עשה’ את העצמאות של המדינה? הפלמ”ח והקב”ה. כל אחד מהם עשה מאה אחוז. זהו מצב שבו אין שינוי בסדרי הטבע – ודווקא אז נבחן האדם ביכולת שלו להבין שזה יד ה’. ואם האדם אינו מבין זאת, הוא נכשל. לכן המבחן הוא דווקא בהכרה הזו. ביום העצמאות, קדושת השבת – שעברה דרך קדושת יום טוב והמשיכה דרך קדושת פורים וחנוכה – מגיעה לעצמאות! ומכאן שזהו היום החשוב והקדוש ביותר בלוח השנה העברי – היום שבו הקב”ה מצפה מאיתנו להשלים בכוחות עצמנו את מעשה הבריאה באמירת ההלל. זה המבחן של האמונה. בספר דברים נאמר: “וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ” (ל, ג). מה פירוש “את שבותך”? יחד איתך.

בשלות היסטורית

עתה מתעוררת שאלה נוספת לגבי סירובו של חזקיהו לומר הלל: איש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף? התלמוד מספר מה אירע בהמשך:

מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו רבונו של עולם אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח, פתחה ואמרה שירה לפניו שנאמר ‘מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו”.

“פתחה ואמרה שירה”, הכוונה לעם הארץ, הציבור אומר שירה. חזקיהו מלך יהודה אינו מבין את גודל השעה, אבל העם מבין. העם אומר הלל.

אמר שר העולם לפניו רבש”ע צביונו עשה לצדיק זה יצאה בת קול ואמרה רזי לי רזי לי אמר נביא אוי לי אוי לי עד מתי יצאה בת קול ואמרה בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו.

זו התגובה, בגידה. מהי הבגידה?

ואמר רבא ואיתימא ר’ יצחק עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי [עד שיבואו הבוזזים ובוזזי הבוזזים].

אומר התלמוד, אין זה הזמן המתאים. צריך שיבואו הבוזזים ובוזזי הבוזזים – שיחרב בית ראשון ובית שני ואז תיבנה המדינה. ואם כן, מדוע באים בטענות אל חזקיהו? כי אם המלך היה מתעלה על עצמו ומבין שצריך לומר הלל, הוא יכול היה להקדים את הזמן. הציבור אמר הלל, אך אין די בזה. התהליך ההיסטורי לא הבשיל כי המלך לא התעלה מעל הדטרמיניזם ההיסטורי. אבל יבוא יום שתגיע גאולה שלמה, גם אם המלך או המנהיג הדתי לא ירצו לומר הלל – כי הציבור יבין. ולכן אין זה עונש אלא החמצה היסטורית.

כוח הישועה

ספר שופטים מתאר את הבעיות שהיו בעם ישראל לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה: ההידרדרות החוזרת ונשנית לעבודה זרה, הצוררים שקמו עליהם והשופטים שנלחמו באויבים והחזירו את העם בתשובה. כך בנוי ספר שופטים. גדעון בן יואש, שחי בעפרה, היה השופט שהציל את בני ישראל מן המדיינים. הוא שחרר את העם מהחדירות והפשיטות של המדיינים.

כתוב בפרק ו:

וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי ה’ וַיִּתְּנֵם ה’ בְּיַד-מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים. וַתָּעָז יַד-מִדְיָן עַל-יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים וְאֶת-הַמְּעָרוֹת, וְאֶת-הַמְּצָדוֹת (א-ב).

הם נאלצו לסלול דרכים עוקפות ומנהרות, כדי לא להיקלע לעימותים עם המדיינים.

וְהָיָה אִם-זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת-יְבוּל הָאָרֶץ עַד-בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ כְדֵי-אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ. וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה’. וַיְהִי כִּי-זָעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה’ עַל אֹדוֹת מִדְיָן. וַיִּשְׁלַח ה’ אִישׁ נָבִיא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים. וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל-לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת-אַרְצָם. וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת-אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי (ג-י).

במילים אחרות, אומר הנביא: מגיע לכם! אינכם דתיים, אתם עובדי עבודה זרה.

וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה’ [הנביא] וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן (יא).

חיטים נהגו לחבוט בגורן, אבל על מנת שלא יראו המדיינים, היו חובטים בגת, במקום נמוך יותר.

וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה’ וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה’ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל (יב).

אומר הנביא: “ה’ עִמך” – ולא עם כל האחרים. מכל אנשי הכפר הצלחתי למצוא רק אדם דתי אחד. זהו נביא סלקטיבי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה’ עִמָּנוּ

נשים לב לשינוי הסגנון: הנביא אומר “עִמך” וגדעון אומר “עִמנו”. הוא נותן מוסר לנביא: מדוע אתה פונה אלי? האם שכחת את כלל ישראל? הנביא מבטל את יתר העם – כל החילונים האלה, עובדי עבודה זרה, כלל אינם ראויים להתייחסותו. נביא בעייתי. ממשיך גדעון:

וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל-זֹאת?

וכי גדעון אינו יודע למה? אלא שהוא בוחר להתעלם מכך.

וְאַיֵּה כָל-נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ-לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה’ וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה’ וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף-מִדְיָן (יג).

גדעון מלמד זכות על בני ישראל. בני ישראל אמנם הידרדרו לעבודה זרה, אבל הם העם של הקב”ה. ואם כך, מדוע הקב”ה אינו נחלץ לעזרתם? המדרש מספר שגדעון אמר: אם אבותינו היו צדיקים, אז תעשה בזכות אבותינו. ואם הם לא היו צדיקים, אז כשם שגאלת אותם תגאל אותנו.

וַיִּפֶן אֵלָיו ה’ וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן (יד).

אומרים חז”ל – בכוח הסנגוריה שלך. וגדעון אכן מושיע את העם.

עתה יש לשאול, מנין ידע גדעון על המאורע של יציאת מצרים, הלוא אביו היה עובד עבודה זרה? כתוב במדרש (ילקוט שמעוני שופטים, סב) שאותו יום פסח היה. ערב קודם גדעון שמע את אביו קורא את ההלל ואומר, “בצאת ישראל ממצרים”. גדעון לומד זאת מאביו עובד האלילים שאומר הלל, משום שנותר בו עדיין רגש לאומי. מכוח זה באה ישועה לישראל.

אישיותו של רבי עקיבא

משמחה לאבלות

יש לרבי עקיבא שייכות מיוחדת לימים של ספירת העומר, שכן בימים הללו מתו תלמידיו. ננסה לברר מה משמעות הדבר ‘מיתתם של תלמידי רבי עקיבא’, מדוע מציינים זאת במנהגי אבלות, ומתוך כך נוכל לעמוד על אישיותו המיוחדת ועל פועלו.

רבי עקיבא היה אמנם חכם גדול, ותלמידיו שהיו מרובים מתו בימי ספירת העומר והפסיקו למות ביום השלושים ושלושה לעומר, כך על פי המסורת. אך האם זו סיבה לאבלות כה ממושכת? שלושים ושלושה ימים לא להתחתן? לא להסתפר ולא להתגלח? הדברים תמוהים, ויש להבין מה מסתתר מאחוריהם.

התקופה שבין פסח לשבועות היא ביסודה מהתורה, והיא, כפי שמסביר הרמב”ן, תקופה של שמחה שבה אנו הולכים ומשתחררים מטומאת מצרים. יצאנו ממצרים ואנחנו הולכים ומטהרים לקראת מתן תורה. אם כן, זאת שמחה עצומה! שמחה ששורה בלבו של האדם שהולך ועולה, הולך ומתקדם.

כותב הרב חרל”פ באחד מספריו, ש”אם האדם היה מחדש תמיד – לא היה עצוב לעולם”. ואכן תקופה של התחדשות היא תקופה שמחה, או כפי שאומר הרמב”ן, מעין חול המועד ארוך שהציבה התורה בין חג הפסח לחג השבועות. בהלכות חול המועד מפורש שאסור להתחתן. גם בחול המועד פסח וגם בסוכות לא מתחתנים משום שאין מערבים שמחה בשמחה. לפי זה, אסור להתחתן מסיבות שמחות.

גם אסור להסתפר ולהתגלח בחול המועד, כדי ש”לא יכנס לחג כשהוא מנוול”. אנו רואים אפוא שהמנהג של עם ישראל שלא להתחתן ולא להסתפר באותם הימים, הוא מפני שמחת הימים ההם ולא מפני אבלותם. אלא שבמהלך הדורות ימי השמחה הפכו לימי אבל, ונוהגים בהם את אותן הלכות מסיבה של אבלות. הלכות חול המועד והלכות אבלות הן אותן הלכות, ואף מובאות באותה מסכת, מסכת מועד קטן.

אם כן, יש לזכור שהתשתית הבסיסית של ימי הספירה זה שמחה, ובאופן מיקרי אבלות. והאבלות צריכה להתבטל.[101] בימינו האבלות של ימי ספירת העומר הולכת ומתבטלת, השמחה חוזרת במידת מה. מאז שנוסדה מדינת ישראל נוספו שני ימי שמחה בתקופה הזו: יום העצמאות ויום ירושלים, שמבטלים את האבלות של אותם הימים, לפחות באותו יום עצמו או יום קודם לכן – וזה משמעותי ביותר, שכן המגמה היא לבטל לגמרי את אותה האבלות.

החלמה

כתב רבי אברהם חמוי, מגדולי חכמי חאלב שבסוריה במאה ה-19, שחודש אייר הוא זמן ההצלחה של עם ישראל, ראשי תיבות “אני ה’ רופאך” –אייר. ואם זה כך, כיצד קרה שפקדו אותנו אסונות גדולים באותם הימים?[102] מה גרם לכך שימי השמחה הפכו לימי אבלות?

ניתן לדמות את השמחה של אותם ימים לשמחה של החלמה ממחלה. תקופת ההחלמה היא תקופה קשה. האדם עדיין חלש, הוא עוד לא שב לאיתנו ועלול בכל רגע לכלות את כוחותיו המוגבלים, להתיש את עצמו וליפול בחזרה למשכב. כל עוד האדם חולה הוא מוגן; יש הגנה טבעית הן מצד מנגנונים פנימיים בגוף ששומרים עליו והן מצד המערכת הסובבת: צוות הרופאים והאחיות, המשפחה, החברים – כולם דואגים לחולה שלא ייחלש. כך שבמובן מסוים החולה מוגן יותר מהמחלים. האדם הבריא – הוא בריא. אבל מי שאינו בריא ואינו חולה מועד לנפילה. לכן נדרשת זהירות יתרה בימי ההחלמה.

העילות למרד בר כוכבא

ועדיין, על אף הסכנה שטמונה בתקופה הזו, אלו ימי הצלחה לישראל, כדברי רבי אברהם חמוי. זו הסיבה לכך שהיו מספר ניסיונות בהיסטוריה להשתחרר מעול הגלות דווקא בימים האלו. הניסיון הבולט ביותר התרחש בימי בן כוזיבא או בר כוכבא. עם ישראל ביקש להשתחרר מהעול הרומאי – והיה בסיס לדבר, היו תנאים שנתנו מקום לתקווה, לאפשרות שהמרד יצליח: שנים רבות של הכנה, יחסי כוחות עם עמים ברחבי האימפריה הרומית שרצו למרוד, בריתות שנכרתו עם הפרתים ועם השומרונים וכו’. אבל מכל מיני סיבות זה לא צלח. בסופו של דבר המרד נכשל.

היו הרבה עילות למרד. אולם הסיבה המרכזית הייתה שרצו למרוד, פשוטו כמשמעו – להשתחרר מעול הרומאים, שזו סיבה טובה כשלעצמה, מכיוון ש”נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה” (רמב”ן, השמטות לספר המצוות עשה ד). יש לנו מצווה שהארץ תהיה בידנו ולא ביד אומה אחרת.

והיו מאורעות שעזרו לקדם את העניין. למשל, גזירת אדריאנוס נגד ברית המילה או סירובו לבנות את בית המקדש, וכן גזירות קשות נגד לימוד תורה ועוד. ולכן מרדו. הגזירות הקשות דרבנו את הרצון למרוד.

תמיכתו של רבי עקיבא

רבי עקיבא היה ראש התומכים בבן כוזיבא, הלוא הוא בר כוכבא. עדות מעניינת לתמיכה של רבי עקיבא בבן כוזיבא היא המטבעות שהוא טבע, כשעל חלקן מופיעים ארבעת המינים כדעת רבי עקיבא במשנה: “כשם שלולב אחד ואתרוג אחד- כך הדס אחד וערבה אחת” (סוכה ג, ד), בעוד שלהלכה נקבעו שלושה הדסים ושתי ערבות. מן המפורסמות הוא שחכמים שהיו מקורבים לשלטון ניסו להחדיר על ידי כך את דעתם ההלכתית, להדפיס את ספריהם וכדומה. רבי עקיבא כביכול קשר את תמיכתו המדינית בבר כוכבא בתמיכה הלכתית, אבל זה לא צלח, ולראיה, אין הלכה כרבי עקיבא לעניין זה.

על כל פנים, רבי עקיבא תומך במרד, ולא רק הוא תומך. שנים עשר אלף זוגות של תלמידיו מתגייסים למלחמה נגד הרומאים, כפי שמספר התלמוד: “12 אלף זוגים [זוגות של] תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס” (יבמות סב, ב). אנטיפרס זה ליד ראש העין (שם נמצא מבצר אנטיפטרוס עד עצם היום הזה) וגבת היא גבתון, באזור עקרון, המוזכרת גם בספר מלכים. שם התנהלו הקרבות העיקריים בימי מרד בר כוכבא.

המרד נגד הרומאים אמנם נכשל, אבל אין זה אומר שהוא לא היה צודק. ישנה טענה האומרת שבר כוכבא ורבי עקיבא שתמך בו המיטו אסון על האומה. אולם אלה דברים שאין הדעת סובלתן, שהרי אם לא היו מורדים, היו כורעים תחת העול הרומי ומתבוללים, עד שבסופו של דבר עם ישראל היה נעלם מהזירה ההיסטורית. המרד אמנם נכשל, אבל הוא הותיר בתוכנו צריבה נפשית כזו, שלעולם לא נוכל יותר להשלים עם הגלות.[103] לכן צדק בן כוזיבא או בר כוכבא, כשניסה למרוד ברומאים. וצדק רבי עקיבא, שתמך בו.

מותם של תלמידי רבי עקיבא

כל תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת – “מתו מיתה רעה”, נאמר בברייתא במסכת יבמות. מה פירוש “מיתה רעה”? מיתה רעה היא ההפך של “מיתה יפה”. הביטוי “מיתה יפה” מופיע במסכת סנהדרין (נב, ב), בוויכוח בין חכמים לרבי יהודה כיצד מבצעים מיתת ‘הרג’. יש ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. לגבי מוות בסקילה, שריפה וחנק, יש הסכמה, אבל לגבי ההרג ישנה מחלוקת. רבי יהודה אמר, “מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ”. אמרו לו חכמים: “אין מיתה מנוולת מזו” ואיך אפשר לעשות מיתה מנוולת? הרי התורה אמרה: “ואהבת לרעך כמוך”, ואם צריך לאהוב את רעך כמוך – “ברור לו מיתה יפה”, תהרוג אותו בצורה מכובדת. חכמים חולקים על אופן הביצוע של מיתת ההרג.

מיתה רעה” או “מיתה יפה” מוזכרות בקשר למיתה של חרב, כלומר למיתה במלחמה. התלמוד רומז לכך שזה קשור לתלמידיו של רבי עקיבא שאמר, “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה”. יש איזה קשר אסוציאטיבי בין “ברור לו מיתה יפה” לדברי רבי עקיבא.

בתלמוד כתוב “מיתה רעה”, והמבין-מבין. אבל הידיעה ההיסטורית שתלמידי רבי עקיבא מתו במלחמה נמצאת בספר היסטוריה של הרבנים בשם ‘אגרת רב שרירא גאון’. כמענה לשאלתם של חכמי קירואן כיצד נכתבה המשנה, כתב רב שרירא ספר שבו הוא מביא ידיעות היסטוריות שעברו מדור לדור בישיבה של הגאונים. בספר זה הוא כותב על תלמידי רבי עקיבא, “והוה שמדא על תלמידוי דרבי עקיבא” – היה שְׁמָד על תלמידי רבי עקיבא. בכל המדרשים, כשנאמר “שמדא”, הכוונה למלחמת בר כוכבא. אם כן, יש בידינו ידיעה היסטורית שתלמידי רבי עקיבא מתו בשמד, דהיינו במלחמה.

יש לספרו של רב שרירא גאון שתי גרסאות עיקריות: נוסח צרפת ונוסח ספרד. בנוסח ספרד הידיעה הזו כתובה, ובנוסח צרפת אינה כתובה.[104] רש”י הכיר את ספרו של רב שרירא גאון בנוסח צרפת, ולכן אינו כותב שתלמידי רבי עקיבא מתו במלחמה.

נחזור לתלמוד ששואל, “מאי מיתה רעה?” – מה זאת מיתה רעה? “אמר רב נחמן: אסכרה”. אסכרה זו מחלה מדבקת החונקת את הגרון, ולכן רש”י מפרש ש”אסכרה” זו מחלה, וכך משתמע שפרצה מגיפה שגרמה למותם של תלמידי רבי עקיבא. יש להניח שבגלל הפירוש הזה נשכחה הסיבה המקורית.

רב נחמן ידע ככל הנראה מה אירע לתלמידי רבי עקיבא, אלא שהוא מסביר מהי “מיתה רעה” בעולם של חכמי התלמוד, אחרי המלחמות, ואומר “אסכרה”. הוא לא התכוון לומר זאת על תלמידי רבי עקיבא, אלא אם נאמר שרמז למילה ‘אסכרה’ בערבית, שפירושה צבא, גדוד (אל אסכרי).

נמצאנו למדים על סמך ידיעה היסטורית ב’אגרת רב שרירא גאון’ שתלמידיו של רבי עקיבא מתו במלחמה. אבל חייב להיות איזה רמז בתלמוד לכך. לא ייתכן שמאורע בסדר גודל כזה לא הותיר שום עקבות.

התלמוד במועד קטן (כא, ב) כותב: “מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא”, ובמקום נוסף מסופר שמתו בניו של רבי ישמעאל, שהיה חברו של רבי עקיבא. גם בני רבי עקיבא וגם בניו של רבי ישמעאל היו מתלמידיו של רבי עקיבא.

זו טרגדיה נוראה שבנים של חכמים מתים. לא כתוב כיצד הם מתו, אבל מסופר מה שהתרחש בניחום אצל רבי עקיבא. כתוב שכאשר מתו בניו נכנסו כל ישראל לנחמו. אמר להם: “אפילו שני בניו חתנים מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם”. כלומר, גם אם בניו של רבי עקיבא מתו שהם חתנים, הכבוד שעשו ניחם אותו. למה מתכוון רבי עקיבא? מה הקשר לחתנים? מדוע הוא לא אמר ‘אפילו שני בניי צדיקים’ או ‘שני בניי חכמים’? ישנה הלכה שבמלחמת מצווה, “אפילו חתן יוצא מחדרו” (סוטה ח, ז). אם כן התלמוד רומז שבמלחמת מצווה מתו.

כמו כן מספר התלמוד (מועד קטן ח, ב) “מעשה שמתו בניו של רבי ישמעאל”. נכנסו החכמים וביניהם רבי עקיבא לנחמו, וכל אחד מהם דיבר. אמר רבי עקיבא: “ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדד-רמון בבקעת מגידון (זכריה יב, יא)… ומה אחאב מלך ישראל, שלא עשה אלא דבר אחד טוב… כך בניו של רבי ישמעאל – על אחת כמה וכמה”. מה היה המעשה הטוב של אחאב? הוא נשאר לעמוד במרכבה כשירו בו חצים. הוא ידע שהוא הולך למות, ואף על פי כן, כדי שהצבא לא ייסוג, המשיך לעמוד במרכבה. על כך יש לו חלק לעולם הבא. רבי עקיבא מדמה את בניו של רבי ישמעאל לאחאב מלך ישראל במרכבה. אם כן, סימן שהם מתו במלחמה במעשה גבורה. הפסוק מזכריה מדבר על המספד הגדול שעתיד להיות בירושלים לאחר מות משיח בן יוסף. נראה שרבי עקיבא בחר דווקא בפסוק זה גם כדי לרמוז על בר כוכבא, שהוא ראה בו משיח.

ל”ג בעומר

יש אפוא ידיעה היסטורית ורמזים בתלמוד שתלמידי רבי עקיבא השתתפו במרד נגד הרומאים, ואם כן, מה משמעות הדבר שהם “הפסיקו למות”? – שהיה ניצחון גדול! ישנן השערות שונות של היסטוריונים על האירועים, אבל בסופו של דבר, כיוון שלא היה בתקופה ההיא היסטוריון בעל שיעור קומה כשל יוספוס פלביוס, הדברים לוטים בערפל. יש ידיעות פה ושם מהמדרשים, קצת ממצאים ארכאולוגיים, וספר שנכתב על המאורעות על ידי דִּיוֹ קָסְיוּס, היסטוריון רומאי, ובו נאמר:

…וכל העולם כולו כאילו נתגעש מחמתם – באותה שעה שלח אליהם אדריאנוס את המובחרים שבשרי-צבאו, הראשון שבהם יוליוס סיווירוס…. הלה לא העז להתקיף את העומדים כנגדו בפנים, הואיל וידע את המונם הרב ואת גבורתם בשעת יאושם… חמישים מצודות מובחרות ביותר ותשע מאות ושמונים וחמישה כפרים מפורסמים ביותר נחרבו, וחמישים ושמונה ריבוא של בני אדם נטבחו בתגרות ובקרבות… עד שכמעט כל יהודה נעשתה שממה. אבל גם מן הרומאים נפלו רבים במלחמה. ולפיכך לא השתמש אדריאנוס באגרת אל הסינט בפתיחה הנהוגה אצל הקיסרים: ‘אם שלום לכם ולבניכם, הרי שלום לי, ולצבא שלום’.

ייתכן שהמערכה הזו, שהכתה אנושות גם את הצבא הרומאי, הוכרעה בל”ג בעומר. רמז לדבר הוא שנהגו ישראל לשחק בחץ וקשת ביום הזה, משחק בעל אופי מלחמתי. כמו כן, על אף שהדבר שנוי במחלוקת, ניתן להניח שבן כוזיבא כבש את ירושלים וחידש ביום הזה את עבודת הקורבנות. יש רמז לכך שהיה זה בל”ג בעומר.

לאחרונה התפרסם מחקר הטוען כי ל”ג בעומר כלל לא קשור לרבי שמעון בר יוחאי, לא לבר כוכבא ולא לרבי עקיבא, כי אם לאירוע שהיה בזמן האמוראים, בשנים 362-363. הקיסר יוליאנוס הכופר ששלט על האימפריה הביזנטית, מרד בנצרות וניסה להשיב את האלילות; וכדי להרגיז את הנוצרים, נתן רישיון ליהודים בירושלים לבנות את בית המקדש. היהודים הכינו את חומרי הבנייה וריכזו אותם בדרום הר הבית (באזור ‘אורוות שלמה’) והיו אמורים להתחיל את בניית המקדש בי”ח באייר, כלומר בל”ג בעומר. באותו לילה התחוללה רעידת אדמה ופרצה שריפה והכול עלה באש, הכול נחרב. בינתיים יוליאנוס נהרג במלחמה, השלטון חזר לידי הנוצרים וכך בא הקץ לניסיון הקמת בית המקדש השלישי. מאז נהגו היהודים לעשות תענית בי”ח באייר (צום יהושע). לכאורה זה הבסיס ההיסטורי של ל”ג בעומר על פי המחקר.

ואולם יש לשאול, מדוע הוחלט להתחיל לבנות את בית המקדש דווקא בל”ג בעומר? הרי ברור שהיהודים אינם בוחרים תאריכים באקראי, כל שכן לבניית בית המקדש. אלא הייתה כנראה איזו ידיעה היסטורית קדומה שקשרה בין התאריך הזה לבניין בית המקדש, וייתכן שהכוונה לאירוע שהתרחש 150 שנה קודם לכן, כאשר בר כוכבא חידש את עבודת הקורבנות ביום ההוא. כך שאין כל סתירה בין הממצאים של המחקר לבין החגיגות של ל”ג בעומר.

רבי עקיבא ומידת האהבה

אם כן, היה ניסיון להשתחרר מעול הרומאים שלא צלח.[105] יש להבין מה בדיוק אירע. התלמוד (יבמות סב, ב) אומר שתלמידי רבי עקיבא נענשו על כך ש”לא נהגו כבוד זה בזה”. מה הקשר בין אי נהיגת כבוד לנפילה במלחמה? ההסבר פשוט: כשאדם יוצא למלחמה ולא נוהג כבוד בחברו, פירוש הדבר שהוא מפר פקודה, וכשמפרים פקודה נופלים בקרב!

ייתכן שבעקבות כישלון המרד ומות תלמידיו, הבין רבי עקיבא את המרכזיות של הפסוק “ואהבת לרעך כמוך”. מתוך כך אפשר להבין מדוע הוא העלה על נס את מידת האהבה. רבי עקיבא ראה את שיר השירים בתור ספר מרכזי בתנ”ך – “כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים” (ידים ג, ה). הוא ידע אהבה זוגית מהי. כך למדנו מסיפור אהבתם של עקיבא ושל אשתו רחל שמסרה את נפשה למענו. והאהבה הזו הלכה ונהייתה האהבה האלוהית העליונה בשעת מיתתו של רבי עקיבא, שאמר על הפסוק “ואהבת את ה’ אלוהיך בכל נפשך” – “אפילו נוטל את נפשך” (ברכות סא, ב).

מיהו המשיח?

הרמב”ם בהלכות מלכים ומלחמות (פרק יא) לומד מתמיכתו של רבי עקיבא בבן כוזיבא הלכות בענייני משיחיות:

שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו משיח.

אדם שלוחם את מלחמות ישראל ומנצח את הגויים, אומר הרמב”ם, יש לו פוטנציאל להיות המשיח. הרמב”ם לומד מהתמיכה של רבי עקיבא בבן כוזיבא מהו האופי של המשיח: המשיח הוא מלך שיודע להילחם. הוא יודע להרוג את האויבים ומתכנן גם לבנות את בית המקדש, ובסופו של דבר להביא שלום לעולם כולו. אם הוא נוחל הצלחה בתחילת דרכו, אומר הרמב”ם, הרי שהוא בחזקת משיח. ואם נכשל – אז ייוודע שאינו. ואם מצליח – כלומר בנה את המקדש וקיבץ נדחי ישראל והביא שלום לעולם – אז הוא משיח בוודאי. גם מכישלונות היסטוריים נלמדות הלכות.

רבי עקיבא קובע שבר כוכבא הוא משיח על סמך העובדה שהוא עמד בתנאים – שנלחם רבות מאד ברומאים כדי להחזיר את המלכות לישראל. בר כוכבא, הוא בחזקת המשיח. לפי ההלכה אנחנו מחויבים לראות את בר כוכבא כמשיח, ואף על פי שהוא לא “ודאי”, יש להישמע לפקודותיו ולשתף עמו פעולה.

בן כוזיבא היה חסר מורא, מנהיג ללא חת. מובא במדרשים שבשעה שעמד בראש הצבא, היה פונה השמימה ואומר לקב”ה ‘אל תעזור, רק אל תפריע’. הוא לא רק פיקד על צבאו, אלא גם דאג שחייליו יקיימו את המצוות. באגרות שנמצאו בעין גדי ובעוד מקומות שהיו חתומות על ידו, הוא מצווה שיביאו לחייליו את ארבעת המינים ומאיים להרוג את מי שיפר את פקודתו. כמו כן, נמצאו שלדים של חייליו עם תפילין. התלמוד הירושלמי (מסכת תענית פ”ד ה”ה) מספר שהוא דרש מאנשי יחידות העלית שלו לחתוך אצבע אחת מכף ידם. אמרו לו חכמים “עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?!” והוא ענה, “וכי היאך אפשר לבודקן?” אמרו לו יש דרך אחרת, נבדוק מי מסוגל לרכוב על סוסו ולעקור ארז מהלבנון.

רבי עקיבא, אם כן, תומך בבן כוזיבא, ומסביר הרמב”ם שהתמיכה הזאת מלמדת אותנו הלכות משיחיות. הלכה משיחית היא שהמלך המשיח צריך קודם להיות מלך.[106] בהמשך כותב הרמב”ם דבר תמוה – שלא צריך לבקש מהמשיח לעשות ניסים, אותות ומופתים:

אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים.

מנין לרמב”ם שהמשיח לא עושה אותות?

שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה… והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח… ולא שאלו ממנו חכמים, לא אות ולא מופת.

אם כן, לפי הרמב”ם לא צריך סימנים כדי להיות המשיח.

עתה נשאלת השאלה, הרי התלמוד במסכת סנהדרין (צ, ב) אומר שהחכמים דווקא ביקשו אות מבן כוזיבא! הם ביקשו לדעת אם הוא מסוגל לפסוק דין על פי ריח, שנאמר על המשיח “וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'” (ישעיהו יא, ג), וכיוון שלא הצליח, פרשו ממנו החכמים והרגוהו. כיצד פוסק הרמב”ם כנגד דברי התלמוד? הרמב”ם פסק בזה לפי הירושלמי, שם מצאנו שהייתה תמיכה בלי שום אות ומופת.

מה משמעות הדבר שחכמים ביקשו מבן כוזיבא אות ומופת ואח”כ הרגוהו? מסביר הרדב”ז, שלא הרגו אותו – אלא פרשו ממנו (כמו שבעברית מודרנית אומרים ‘קטלו’, כשהכוונה לירי של חיצי לעג או ביקורת). ואז באו נוכרים והרגוהו. ברגע שהרבנים לא תמכו בו, עמדתו נחלשה ובאו הרומאים והרגו אותו. אם כן, מי אשם במותו? לפי הרדב”ז, האשמה מוטלת על החכמים. והוא מוסיף, שלמרות שהחכמים פרשו ממנו, רבי עקיבא המשיך לתמוך בו.

רבי עקיבא ורבן יוחנן בן זכאי

התלמוד במסכת גיטין (נו, ב) מספר על דיון שהתנהל בין רבן יוחנן בן זכאי למצביא הרומי אספסיאנוס, שבסופו ביקש רבן יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס: “תן לי את יבנה וחכמיה”. רבן יוחנן בן זכאי עזב את ירושלים על סף חורבנה ועבר ליבנה, תוך כדי שהוא מקבל הכרה רשמית בסנהדרין שהוא עומד בראשה. התלמוד מביא את תגובתו של רבי עקיבא למהלך הזה: “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל”. תגובה חריפה ביותר. רבי עקיבא פוסל את המהלך של רבן יוחנן בן זכאי. הרי יש עדיין לוחמים בעיר, צבא שלם שאפשר היה לתמוך בו (כפי שעשה רבן שמעון בן גמליאל עד שנהרג במרד). מדוע לא לבקש את ירושלים, ואם אספסיאנוס יסרב, עדיין ניתן להילחם ברומאים?!

ואכן השאלה הזאת הטרידה את רבן יוחנן בן זכאי עד יום מותו. עד לרגעי חייו האחרונים הוא לא ידע אם פעל נכון או לא. התלמוד (ברכות כח, א) מספר על יום מותו, שנכנסו תלמידיו אצלו, ראו אותו שהוא בוכה והתפלאו: “נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?” ענה להם, שהוא הולך להישפט בפני מלך מלכי המלכים, “שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהינום, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי. ולא אבכה?!”

הדבר קצת תמוה. רבן יוחנן בן זכאי, מגדולי הצדיקים שבכל הדורות, מסופק אם הוא הולך לגיהינום או לגן עדן? ואז, שניות ספורות לפני מותו, אמר: “הכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה שבא”. אומר רש”י, שכאשר אדם נפטר מהעולם, באות לקראתו הנשמות שאיתן ישכון בגן עדן. רבן יוחנן בן זכאי ראה את נשמתו של חזקיהו מלך יהודה – שנהג הפוך ממנו. כשבא סנחריב להחריב את ירושלים, הוא לא מסר את העיר לידיו, למרות שהסיכויים להצילה היו אפסיים. ואם חזקיהו מלך יהודה, שנהג הפוך ממנו, מקבל את פניו, סימן שהוא הולך לגן עדן, שהוא נהג כשורה.

אם כן, מי מהם צודק? רבן יוחנן בן זכאי או רבי עקיבא? נמצאנו למדים מדברי התלמוד שזה תלוי בתקופה. יש תקופה שבה צריך לנהוג כמו רבן יוחנן בן זכאי, ויש תקופה שבה נכון לנהוג כמו רבי עקיבא. השאלה היא אם זו תקופה של חורבן או של בניין. בתקופה של חורבן, צריך לנסות להציל את מה שאפשר להציל; לא להתעקש על ירושלים אלא למצוא מקום אחר שבו ניתן לכונן סנהדרין. מה שאפשר לקבל – כדאי לקחת. אבל בימיו של רבי עקיבא, וקל וחומר בדורנו, שזו תקופה עם סיכוי – נלחמים ולא מתקפלים. דברים פשוטים וברורים.

רשב”י – תלמידו של רבי עקיבא

רבי עקיבא, התומך הגדול במרד נגד הרומאים, הוא גם המלמד אותנו לדורות איך להתנהג. מתוך כך אפשר להבין מדוע תלמידו המובהק, רבי שמעון בר יוחאי, נלחם אף הוא ברומאים, כמסופר במסכת שבת (לג). הרי מה גרם לו להסתגר במערה? הוא הסית למרד. רבי יהודה התפעל מהבנייה הרומאית בארץ ישראל, ורבי שמעון בר יוחאי טען שכל מה שבנו – לעצמם בנו. הוא פסל את המפעל הרומי, כלומר מרד במלכות ולכן רצו הרומאים להורגו. חשוב להדגיש את הנקודה הזו, כי יש התולים את הסתגרותו של רבי שמעון בר יוחאי במערה בסוג של שאיפה מיסטית. לא הייתה לרשב”י שום נטייה מעין זו, הוא היה אדם ריאליסטי לחלוטין. הוא רצה להילחם ברומאים, והוא למד זאת מרבו, אבל מכיוון שהרומאים היו חזקים ממנו, נאלץ להסתתר במערה.

כעבור שתים עשרה שנה, כשסר האיום על חייו, יוצא רבי שמעון בר יוחאי מהמערה – ודבר ראשון הולך לתקן את השוק של טבריה, כך מסופר בתלמוד (שם). היו בטבריה קברים עתיקים שמנעו מהכוהנים להתיישב שם, והוא ניקה את טבריה מהעצמות. רבי שמעון בר יוחאי היה אדם מעשי לחלוטין שבניין הארץ היה חשוב לו.

מדוע אנו מציינים את רבי עקיבא בהילולה שעושים לתלמידו? רבי עקיבא נהרג בערב יום כיפור, זמן בו אנשים טרודים בהכנות ודעתם אינה פנויה להילולה. יש האומרים שהוא נהרג ביום כיפור עצמו, ומכיוון שנהרג בייסורין – אסור לעשות הילולה. לכן ההילולה של רבי עקיבא נעשית בזמן של תלמידו, רבי שמעון בר יוחאי, שאמר לתלמידיו: “שנו מדותי שהן תרומות מידותיו של רבי עקיבא” (גיטין סז, א).[107]

הגישה המשיחית של רבי עקיבא

רבי עקיבא היה ידוע כאדם שמצחק. מסופר בתלמוד (מכות כד, ב) שרבי עקיבא וחכמים עלו לירושלים, הגיעו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קודשי קודשים. החכמים קרעו בגדיהם והחלו לבכות – ורבי עקיבא מצחק! אמרו לו: “מפני מה אתה מצחק? אמר להם, מפני מה אתם בוכים?”. רבי עקיבא, כמו כל יהודי טוב, עונה בשאלה. מדוע הוא אינו עונה להם מיד? כי בזה היה פוסל את בכייתם, ומי שפוסל בכייה על החורבן הוא ציני, וציניות זה רשע. לכן צריך לחלק את העבודה: חכמים יבכו ורבי עקיבא יצחק. ייתכן שאלמלא היו בוכים, היה בוכה במקומם. אבל כיוון שבכו, הוא מצחק. מדוע? כי דווקא בשועל היוצא מבית קודשי הקודשים הוא רואה סימן להתגשמות הנבואות של זכריה על שיבת ציון ובניין בית המקדש, וזה כנראה מה שגם עודד אותו למרוד ברומאים ולתמוך בבן כוזיבא.

כאמור, למרות שרוב חכמי ישראל נטשו את בר כוכבא לאחר שראו שהוא אינו משיח, המשיך רבי עקיבא לתמוך בו עד שבר כוכבא נהרג. רבי עקיבא לא התייאש וגם לא פחד למסור את נפשו, כיוון שידע שזאת הדרך הנכונה של העבודה המשיחית. המרד ברומאים, על אף שנכשל, נתן לעם כוח להמשיך ולשמור על זהותו העצמית כאומה בגלות. בעצם תמיכתו של רבי עקיבא במרד, הוא הקים בסופו של דבר את מדינת היהודים.

לסיום נאמר, שרבי עקיבא הוא דמות מרכזית בתורה שבעל-פה ובאומה הישראלית. יש לרבי עקיבא אישיות ייחודית בעלת ערך סגולי הרבה מעבר למעמדו כתנא בין שאר התנאים בתקופת המשנה. רוב רובה של התורה שבעל-פה, המשנה והתלמוד, עוצבו בעיקר בבית מדרשו של רבי עקיבא. כמובן שישנם עוד בתי מדרש הבאים לידי ביטוי בתורה שבעל-פה, אבל אין כל ספק שבית מדרשו של רבי עקיבא הוא המרכזי והמשמעותי ביותר. רבי עקיבא אמנם הופיע בשלב מאוחר יחסית בהיסטוריה של האומה הישראלית, אך מבחינת ערכו הוא משתווה לאבות האומה. מצאנו שמחשיבים את רבי עקיבא כמשה רבנו וכעזרא הסופר. רבי עקיבא הוא המשלים את השרשרת האדירה של גדולי האומה – הוא קדמון מצד ערכו למרות שעל פי זמנו הוא מאוחר.

ירושלים בראי הדורות

גבולות הזמן, המקום והנפש

יש בעולמנו הגבלות, דברים שמגבילים אותנו. כבני אדם, בעצמותנו הפנימית, אנו שוחרי חופש, ולכן כל הגבלה מעוררת בנו סוג של כעס או תסכול. שלושה דברים עיקריים מגבילים את האדם בעולמנו:

האחד, זה המקום. כשהאדם כאן, הוא איננו שם. אי אפשר להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת. כדי להתגבר על מגבלה זו, האדם לאורך כל ההיסטוריה הלך והגביר את מהירות התנועה. בימינו המרחק הגיאוגרפי כמעט ואינו מהווה מגבלה. אמצעי התקשורת והמדיה מאפשרים לנו להימצא בכל מיני מקומות בלי לצאת מהבית. אפשר לצְפות באירועים שמתרחשים בכל העולם או ליצור קשר עם אנשים בכל רחבי תבל – ובכך יש איזו שייכות למקומות הללו. אבל עדיין, מצד האמת, המקום הוא מגביל, הוא מצר את צעדיו של האדם.

ההגבלה השנייה היא הזמן. האדם מוכרח לחיות בהווה. הוא אינו יכול לחיות אתמול וגם לא מחר. ספרות המדע הבדיוני שעוסקת במסעות בזמן היא ביטוי לרצון לפרוץ את המגבלה המעיקה הזו. בני אדם רוצים לדעת מה היה בעבר, מנסים לנבא מה יהיה בעתיד, וכל זאת משום הרצון להתגבר על מגבלות הזמן.

שתי המגבלות הללו הן מגבלות פיזיקאליות והן קשורות למגבלה שלישית, מעיקה הרבה יותר, והיא מגבלת ה’אני’. מה שלא יהיה, האדם תמיד יהיה הוא ולא מישהו אחר, וזה נורא. זו הסיבה שאנשים קוראים ספרים או צופים בסרטים. דרך הספרות והמסך הם באים במגע עם הדעות והעולמות הרגשיים של הזולת. אנשים גם מדברים זה עם זה ועושים מאמץ להכיר נקודת מבט שאינה של ה’אני’ שלהם. אבל עדיין, כמה שלא יתאמצו, הכול עובר דרך הפריזמה שלהם, דרך הכלי המסוים של האישיות, וזו הגבלה נוראה. בשפתו של לייבניץ[108] זה מכונה ‘מוֹנָדָה’. המונדות, יחידות המציאות, “אין להן חלונות”, אומר לייבניץ. ה’אני’ הוא סוג של מונדה – סגורה מכל צד. אי אפשר להיכנס אליה או לצאת ממנה והכול נשפט דרכה.

איך להיפטר מן המגבלות?

ישנן כמה אפשריות להשתחרר מן המגבלות הללו. האפשרות הרצויה היא באמצעות חיבור לזמן ללא גבולות-זמן; מקום ללא גבולות-מקום; ונפש ללא גבולות-נפש.

לגבי גבולות הנפש, מי שמסוגל לפרוץ אותם הוא הכהן הגדול. ביום הכיפורים עושה הכהן הגדול פעולה תמוהה מאוד: הוא מתוודה בשם כל ישראל. קשה להבין זאת, שהרי הווידוי איננו פעולה טכנית אלא נפשית. האדם אינו יכול לבקש ממישהו אחר לאהוב במקומו, וגם לא להתכוון בתפילה או לעשות תשובה במקומו – כל הפעולות הללו צריכות להיעשות על ידי האדם עצמו. לכן תמוה מאוד שהכהן הגדול מתוודה בשם כל ישראל, אלא אם נאמר שלבו הוא לב כל ישראל. כלומר הכהן הגדול כולל בהכרה שלו את כל הציבור כולו, כך שבשעה שהוא מתוודה משהו מתחולל גם בתוכנו. יש תהליך נפשי פנימי של השתנות בכלל ישראל שעובר דרך הכהן הגדול, כמו שכתוב: “וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ” (שמות כח, ל). כל בני ישראל נמצאים בקרבו.

מצאנו גם זמן שעובר את הזמנים, והוא יום הכיפורים. ביום הכיפורים ניתן להתגבר על מגבלות הזמן – לחזור אחורה בזמן אל מאורעות בעבר ולכפר על החטאים. כשהאדם עושה תשובה הוא מתקן את רצונו, הוא משחזר את רגע החטא ורצונו משנה את אופי המעשה: “כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם” (ויקרא טז, ל). עיצומו של יום מכפר על מה שהיה.

כמו כן יש מקום, ארץ ישראל, הנקראת בנביא “ארץ הצבי” – “וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי” (דניאל יא, מא). מסבירים חז”ל שיש לצבי עור אלסטי, נמתח. וכך גם ארץ ישראל – אפשר לכלול בתוכה הרבה יותר מכפי שנראה במבט ראשון. כשנכנסים פנימה יותר אל תוך הארץ, אנו מוצאים ש”מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים” (אבות פ”ה, מ”ה).[109] ופנימה יותר בעֲזָרה, אומרת המשנה, “עומדים צפופים ומשתחוים רווחים” (שם), כלומר גבולות המקום מתחילים להתמסמס. ואז נכנסים עוד יותר פנימה לקודש הקודשים, ושם אומרים חז”ל, “הארון אינו מן המידה” (בבא בתרא צט, א). המרחק מקיר לקיר בקודש הקודשים הוא עשרים אמה, והמרחק מן הקיר עד לארון הוא עשר אמות וכך גם מהצד השני. והארון עצמו – “בנס היה עומד” (שם). כלומר כללי הפיזיקה משתנים בקודש הקודשים. זהו מקום ללא גבולות-מקום.

יוצא לפי זה, שכאשר הכהן הגדול (נפש) היה נכנס ביום הכיפורים (זמן) לקודש הקודשים (מקום), עם ישראל היה חוזר לשורש החיים. זוהי אפוא אחת מהאפשרויות להשתחרר מן המגבלות שתיארנו.

הסגולה המיוחדת של ירושלים

ישנה אפשרות נוספת להשתחרר מן המגבלות – אף היא קשורה לירושלים. נאמר בתהלים: “יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו” (קכב, ג). אומרים חז”ל, “עיר שעושה כל ישראל חברים” (ירושלמי חגיגה ב, ו). ‘חברים’ זה מושג הלכתי: הפך של חבר זה עם הארץ. כך מובא במסכת דמאי, שהחברה היהודית מחולקת לשני סוגי אנשים: חברים ועמי ארצות. עם הארץ הוא מי שאינו מקפיד על כל דיני טהרה ודיני תרומות ומעשרות ולכן אסור לחבר לאכול אצלו, אלא בתנאים מסוימים. בזה עוסקת מסכת דמאי. ההלכה אומרת שבזמן שישראל היו עולים לרגל – “כל ישראל חברים”, כלומר מותר לחבר לאכול אצל כולם. לכאורה מה השתנה? וכי עם הארץ נהיה פתאום חבר? אלא זה בא לומר שכל ישראל הם תמיד חברים, אבל הדבר מתגלה רק ברגל. כל ימות השנה מי שאינו חבר מופיע כעם הארץ, אבל ברגל מופיעה התכונה החברית שבקרבו ואז אפשר לאכול אצלו.[110] אם כן, יש לירושלים סגולה של חשיפת החירות הפנימית, וממילא חשיפת הפנימיות של הזהות היהודית.

כ”ח באייר – ציוני דרך היסטוריים

בדורות האחרונים היה מעמד נוסף שאפשר את חשיפה הזהות היהודית. זה קרה בכ”ח באייר תשכ”ז, כאשר פלוגת צנחנים פרצה לעיר העתיקה ושחררה את הכותל המערבי. כל מי שחי בתקופה ההיא זוכר שעם ישראל כולו הרגיש את השראת השכינה. היה רגע מיוחד שבו שרתה שכינה לזמן מה על עם ישראל ששב למקדש. עיניהם של הצנחנים שהגיעו לכותל התמלאו בדמעות, אבל לא היו אלה הדמעות שלהם כי אם של כלל ישראל, של נשמת האומה שהופיעה דרכם באותה שעה, מעצם היותם הנציגים בפועל של עם ישראל ששב להר הבית.[111]

מלחמת ששת הימים הייתה חידוש עצום בעיני העולם. פתאום היהודים חזרו לזירה והם פועלים כפי המוסר היהודי ולא כפי המוסר הנוצרי. כמה שנים לאחר מכן ב-1973, גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל דאז, נפגשה עם האפיפיור פאולוס ה-6, וכשהלה הביע באוזניה את התנגדותו לכיבוש, היא השיבה: ‘אבל זאת הארץ שלנו’. זו דוגמה שממחישה את התהום האידיאולוגית שפעורה בין היהדות לנצרות. הנחת היסוד היהודית היא שאם משהו שייך לנו, לא זו בלבד שזכותנו להילחם עליו, אלא שזו חובה מוסרית, חובה להשיב את הצדק לעולם.

כתוב בפרק א בבראשית שהקב”ה נותן מתנות על ידי כיבוש: “מִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ”. פסוק זה הוא הפסוק העשרים ושמונה (כח) בתורה. ונאמר בתהלים (קיא, ו): “כֹּחַ מַעֲשָׂיו [מימד הכוחניות שבמעשה בראשית] הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם”. גם רש”י כותב כי ייתכן שאומות העולם יאמרו: “ליסטים אתם שכבשתם” (תחילת פירוש רש”י על התורה). מהי טענתם של הגויים? – לא שארץ ישראל גזולה; הם יודעים שארץ ישראל שייכת לנו, אבל לכבוש זה אקט לא מוסרי. מבחינתם לא היינו צריכים לכבוש את הארץ כי אם לקבל אותה על מגש של כסף, כמתנה מהאלוה. עמדה זו נובעת מהנחה בסיסית בתיאולוגית הנוצרית לפיה האדם איננו זכאי, שהרי הוא חוטא ביסודו, ולכן הוא חייב לחכות לחסד האלוהי כדי לקבל את מה שברצון הבורא להעניק לו.

כעת נשאלת השאלה מדוע האירוע של שחרור העיר העתיקה והר הבית התרחש דווקא בכ”ח באייר תשכ”ז?

שנים רבות לפני מלחמת ששת הימים, נהגה משפחתו של הרב קוק בירושלים לחגוג בכל שנה את יום כ”ח באייר כחג משפחתי, לציון יום עלייתו של הרב ארצה בתרס”ד (1904). באחת מאגרותיו (אגרות הראי”ה, תרפז) כותב הרב קוק: “עבר עלינו יום אתמול כ”ח אייר, זה היום הגדול…”. הוא ייחס משמעות ליום הזה, מכיוון שידע מהו תפקידו בבירור מהות מאורעות הגאולה, ולכן לא בכדי הוא עלה ארצה דווקא בתאריך זה.[112]

אם כן הרב קוק הגיע לארץ בכ”ח באייר ונהג לחגוג בכל שנה את היום הזה. והשאלה היא מדוע הוא בחר לעלות ארצה דווקא בכ”ח באייר?

רבנו עובדיה מברטנורא, שחי בארץ ישראל לפני כ-500 שנה (ונקבר ליד עיר דוד), כותב ביומן מסע שבו תיאר את החיים בארץ, שבכל שנה בכ”ח באייר היו נוהרים אלפי יהודים מכל א”י וסביבותיה לירושלים, ועולים לקבר שמואל הנביא לציון יום ההילולא שלו. על פי המסורת יום פטירת שמואל הנביא הוא כ”ח באייר. שמואל הנביא אמנם לא חי בירושלים, אבל הוא שמשח את המלכים – וירושלים היא עיר המלכות. על פי חז”ל הוא גם ערך את תוכניות המקדש יחד עם דוד המלך בְּנָיוֹת בָּרָמָה. שמואל הנביא גם נלחם בעמלק, והלוא עמלק, אומרים חז”ל, הוא מי שצריך להילחם בו לפני שבונים את בית המקדש: “שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה” (סנהדרין כ, ב). אם כן שמואל, אין כמוהו נביא ירושלמי.

אולם עדיין לא מובן מדוע בחר שמואל הנביא להיפטר מן העולם בכ”ח באייר? אומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, שהנביא בוחר מתי למות; נביא שנפטר מן העולם הוא “כאדם העולה על מיטתו לישון” (מאמר ראשון, מא). אם כך ודאי שהדבר נכון לגבי אדם בעל שיעור קומה כשל שמואל הנביא, שנאמר עליו בתהלים שהוא שקול כמשה ואהרן, ופטירתו ביום הזה יש לה משמעות. הסיבה לכך פשוטה: ביום כ”ח באייר התרחש הניצחון הצבאי הראשון של עם ישראל במלחמתו נגד עמלק. כך נאמר בספר שמות בפרק טז:

וַיִּסְעוּ, מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר-סִין אֲשֶׁר בֵּין-אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (א).

בני ישראל מגיעים למדבר סין בט”ו באייר ומתלוננים:

וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-ה’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע (ב-ג).

הקב”ה אומר למשה: אל דאגה, מחר בבוקר יהיה לבני ישראל לחם מן השמים. ואכן למחרת, בט”ז באייר, יורד המן. הוא יורד שישה ימים וביום השביעי לא יורד. אם כן כ”ב באייר הוא היום שבו שמרו בני ישראל את השבת הראשונה לאחר צאתם ממצרים. למחרת הם ממשיכים במסעם:

וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ה’; וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם (שם יז, א).

בין מדבר סין לרפידים עובר העם שני מסעות, כמפורש בפרשת מסעי: ממדבר סין נסעו בני ישראל לאלוש ומאלוש לדפקה ומשם לרפידים. כלומר ביום כ”ג באייר הם נסעו ובכ”ד חנו באלוש. בכ”ה נסעו שוב ובכ”ו חנו בדפקה. הם המשיכו לנסוע בכ”ז באייר ואז הופיע עמלק:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי (שם, ט).

אם כן, למחרת, בכ”ח באייר, מתרחש הניצחון הצבאי הראשון של ישראל נגד עמלק. מלחמת עמלק הייתה אירוע משמעותי עבור שמואל הנביא ולכן הוא בחר במועד הזה כיום פטירתו. ביום זה נהוג לעלות לקברו, וזה גם היום שבו בחר הרב קוק לעלות ארצה. שנים לאחר מכן, בכ”ח באייר, שחררו הצנחנים את הכותל ואת הר הבית, ויום זה נקבע באופן רשמי כחג לאומי לציון איחוד ירושלים – יום ירושלים.

יום כ”ח באייר ע”פ הקבלה

אבל עדיין נשאלת השאלה מדוע הניצחון על עמלק היה בכ”ח באייר?

כידוע, במלחמה נגד מצרים בני ישראל לא נטלו חלק: “ה’ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן” (שם יד, יד), אבל לאחר ימי ההיטהרות של ספירת העומר שנועדו לשחרר אותם מטומאת מצרים, כשהגיעו לכ”ח באייר (מ”ג בעומר) הם כבר צברו מספיק זכויות ויכלו להילחם.

על פי הקבלה, כל אחד משבעת השבועות של ספירת העומר שייך לספירה מסוימת. השבוע הראשון מכוון כנגד ספירת החסד, השני כנגד הגבורה וכן הלאה: תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. השבוע השביעי של ספירת העומר הוא כנגד ספירת המלכות, והיום הראשון של שבוע זה, יום כ”ח באייר, שייך לספירת החסד שבמלכות, דהיינו, לתחילת המפגש עם עיר המלכות. כך שעל פי הסדר הקוסמי יש הכרח שההתגברות על עמלק תהיה ביום הזה.

כ”ח באייר הוא יום קבוע בלוח השנה על פי סדרי האסטרונומיה. כבר בשעה שברא הקב”ה את העולם הוא סידר שיום זה יהיה יום מסוגל להתגברות ישראל על אויביהם ובכלל זה לשחרורה של ירושלים מכובשים זרים. לכן מובן הדבר מדוע חיילי צה”ל היו מוכרחים לפעול את פעולתם בכ”ח באייר.

נציין שבעבר הקשר בין הספירות ובין השבועות של ספירת העומר לא היה מובן, אבל האמנו למקובלים שקבעו כך. ואולם בדורות האחרונים הדבר התברר:

השבוע הראשון, מידת החסד, היה ברור תמיד. זה השבוע של פסח: “זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר” (ירמיהו ב, ב).

השבוע השני, מידת הגבורה, הוא השבוע שבו חל יום השואה ב’גבורה שבגבורה’, במידת הדין. זה גם היה השבוע שבו חנו בני ישראל במרה במהלך מסעותיהם במדבר.

השבוע השלישי שייך למידת התפארת. היסוד שבתפארת הוא יום העצמאות של מדינת ישראל, כדברי הנביא: “הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל” (איכה ב, א). כשהקמנו את המדינה החזרנו את התפארת למקומה.

השבוע הרביעי שייך למידת הנצח. בי’ באייר, ה’נצח שבנצח’, חל על פי חוק יום הרצל. זה היום שבו נולד הרצל, מושיעם של ישראל,[113] שמידתו כמידת משה, המושיע הראשון. משה הוא מידת הנצח לפי המקובלים. הגואל הראשון והגואל האחרון, אם כן, שניהם קשורים במידת הנצח.

השבוע החמישי שייך למידת ההוד. ה’הוד שבהוד’ הוא יום ל”ג בעומר. בספר בראשית נאמר (א, ג-ד):

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר [חסד] וַיְהִי-אוֹר [גבורה]. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב [תפארת] וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר [נצח] וּבֵין הַחֹשֶׁךְ [הוד].

מידת ההוד היא האסתטיקה החיצונית, וזה דבר שמחשיך. יוון, שבאו בשם האסתטיקה, נקראים חושך: שמחשיכים עיניהם של ישראל. האסתטיקה משקרת, ואף על פי כן נקרא בית המקדש “נויו של עולם” (זבחים נד, ב). כלומר יש אפשרות למי שמעמיק ראות לראות את האור בתוך החושך, וזה מה שעשה רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר; הוא גילה את ההארה הנסתרת בתוך החשיכה, חשכת הגלות.

השבוע השישי שייך למידת היסוד. ה’יסוד שביסוד’ חל בכ”ו באייר, וזהו יום ההילולא של הרמח”ל, מייסד תורת המוסר בישראל. מרכז המוסר הוא קדושת הברית, ששייכת למידת היסוד של יוסף הצדיק.

השבוע השביעי שייך למידת המלכות, וכפי שביארנו, היום ששייך לספירת החסד שבמלכות הוא כ”ח באייר – יום ירושלים.

אם כן בימינו, דברים שפעם היו עניין של אמונה הפכו להיות גלויים.

שנת תשכ”ז

כעת נשאל מדוע שוחררה ירושלים העתיקה דווקא בשנת תשכ”ז? התשובה לכך כתובה שחור על גבי לבן באותיות קידוש לבנה בספר הזוהר.

נאמר בספר הזוהר שששת אלפי שנות ההיסטוריה מסודרים כמו ימות השבוע, ואם כך האלף השישי שבו אנחנו נמצאים הוא כנגד היום השישי של השבוע. לפי הזוהר חייב להיות שקדושת השבת תורגש כבר מערב שבת. אם נחשב את הזמנים מדובר ב-ער”ב שנים, שהם 272 שנה לפני סוף האלף השישי, כלומר בשנת ה’תשכ”ח. לפיכך חייב להיות שבזמן הכניסה לשנת תשכ”ח קדושת השבת כבר תשרה. השבת היא קדוּשה בזמן, וירושלים – קדושה במקום. לכן משנת תשכ”ח ואילך חייב להיות שירושלים כולה תהיה בידינו. ומכאן שלא הייתה לחיילי צה”ל ברירה אלא לשחרר את העיר העתיקה כבר בשנת תשכ”ז, בכ”ח באייר שהוא יום ההתגברות של ישראל על אויביהם.

ירושלים – המחלוקת הראשונה בהיסטוריה

כעת נותר לברר מדוע לאורך כל ההיסטוריה ירושלים הייתה רוב הזמן חצויה ומחולקת. אומר דוד המלך בתהלים (קכב, א-ג):

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד:שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה’ נֵלֵךְ. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינו בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו.

דוד המלך מתפעל מכך שירושלים מחוברת, ומכאן אנו למדים שצפוי כי ירושלים תהיה מחולקת, זה כנראה אופיו של המקום מימים ימימה. ירושלים היא הלב הגיאוגרפי של העולם, והלב הוא האיבר שחש את מה שמתרחש בכל הגוף. המצב הטבעי בעולם הוא מחלוקת. לפי זה, ירושלים אמורה להיות רוב הזמן מחולקת, וכשהיא מחוברת – זה סימן שמשהו מיוחד מתרחש.

המחלוקת הראשונה בהיסטוריה הייתה בין קין והבל: “וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה” (בראשית ד, ח). אומרים חז”ל שהם רבו על השדה. איזו שדה? הר הבית. הם אמרו זה לזה, הבה נחלק את העולם בינינו, והעבירו קו. אלא שהקו עבר ליד הר הבית והתגלע ויכוח – שהרי הבל הקריב שם את מנחתו. וקין, שרצה את המקום, קם והרג את אחיו. כלומר הגבול הבינלאומי הראשון בהיסטוריה עבר בתוך ירושלים. לאחר מותו של הבל פסקה המחלוקת, האחדות חזרה והגבול בוטל, אם כי במחיר של אובדן מחצית האנושות.

המחלוקת בימי אברהם אבינו

מחלוקת נוספת אנחנו מוצאים בימי אברהם ולוט (שם יג, ז):

וַיְהִי-רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ.

המחלוקת היא משמעותית: מדובר בשתי אוכלוסיות בעלות רכוש גדול ומקנה רב, הקשורות זו לזו בקשרי משפחה. שתי האוכלוסיות מאמינות באלוהי אברהם ורוצות להתיישב באותה טריטוריה. בפני אברהם עומדות שתי אפשרויות: לנקוט במשפט או בצדקה. משפט מתנהל בבית משפט ותוצאותיו הן חד משמעיות – מי שצודק מרוויח ומי שלא, מפסיד. אפשרות אחרת היא לנקוט בצדקה. הצדקה היא פשרה. אברהם אבינו נבחר לעשות את שניהם יחד – “לעשות צדקה ומשפט” (שם יח, יט):

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

אברהם אבינו, שנטייתו הטבעית היא אל הצדקה, אף שהתבקש לצרף את מידת המשפט, בוחר בצדקה ומציע ללוט ( שם, ח-ט):

אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי.

מעצם היותנו אחים, אומר אברהם, אנו מתחרים על אותו גורל וזה עלול להסתיים ברצח. לכן הפתרון הוא לחלק את הארץ: “הִפרד נא מעלי”. ובאמת כך היה. אברהם לקח לעצמו את החלק המערבי של ארץ ישראל, את ארץ כנען, ולוט התיישב בערי הכיכר בעבר הירדן המזרחי: “ויאהל עד סדום” (שם, יב). אברהם חשב שמן הראוי לעשות חלוקה טריטוריאלית של הארץ, וע”י כך למנוע סכסוך בין שתי האוכלוסיות שרצו בשם אלוהי אברהם להתיישב באותה טריטוריה.

עתה נשאלת השאלה: מי נתן לאברהם אבינו היתר לחלק את הארץ? הרי הקב”ה אמר לו: “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת” (שם יב, ז). ואם הוא ייתן חלק מן הארץ ללוט, זרעו של אברהם יצטרך לצאת למלחמה כדי לכבוש את חלקם מבני לוט. אבל השיקול של אברהם הוא למצוא פתרון מידי לסכסוך. הרי הקב”ה אמר “לזרעך” ולא ‘לך’, ולכן זה הפתרון הרצוי בעיניו. אמנם משמעות הדבר היא שבעוד כמה דורות צאצאיו ייאלצו לצאת למלחמה, אבל לעת עתה יש סכסוך שניתן ליישב על ידי חלוקה, ומחר, יהיה מה שיהיה.

ומה חשב הקב”ה על ההחלטה הזו? מיד לאחר מכן נאמר (שם, יד-טו):

וַה’ אָמַר אֶל-אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ [לאחר ההסכם] שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם.

“כל הארץ” – כולל החלק שנתת ללוט – אומר הקב”ה, “לך אתננה ולזרעך עד עולם”. הקב”ה מוסיף מילה חדשה שלא נאמרה קודם: “לך”. כלומר מעתה יצטרך אברהם לצאת למסע כיבושים (שם, יז):

קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ: כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה.

ואכן מיד אחר כך פורצת מלחמה באזור, ‘מלחמת ארבעת המלכים את החמישה’ (שם יד, א-ד):

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ-שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר; כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת-בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת-בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה; שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא-צֹעַר. כָּל-אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל-עֵמֶק הַשִּׂדִּים: הוּא יָם הַמֶּלַח. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר; וּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ.

בבת אחת פורצת מלחמה אזורית כוללת שאברהם היה חייב ליטול בה חלק, משום שלוט אחיינו נפל בשבי. לו אברהם היה שומר את לוט בשטחו ומעמיד בית משפט שיכריע למי מהם שייכת הארץ, לוט לא היה מתיישב בעבר הירדן ולא היה מסתבך באותה מלחמה. אבל כיוון שחילק את הארץ, נאלץ אברהם בעל כורחו לכבוש את כל עבר הירדן המזרחי, כפי שנאמר בהמשך (שם, ה-ז):

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת-רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת-הַזּוּזִים בְּהָם;

“ויכו”, פירוש הדבר כבשו, השמידו את כל האוכלוסייה. “עשתורת קרנים” זה ג’בל דרוז שבדרום סוריה על גבול ירדן. ו”הָם” זהו מקום שקיים עד עצם היום הזה בירדן, מול קיבוץ אשדות יעקב, כלומר דרומה יותר.

וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. וְאֶת-הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל-הַמִּדְבָּר.

לפי פרשת דברים ה”אימים” ישבו בארץ מואב. כלומר ארבעת המלכים השמידו את כל האוכלוסייה בדרום סוריה ובצפון ירדן והדרימו עד ארץ מואב כדי להילחם עם סדום. עתה הם אמורים לפנות מערבה לכיוון סדום, אלא שבמקום זאת הם ממשיכים דרומה ומגיעים לדרום ירדן, ל”איל פארן” שזו אילת, ורק אז פונים חזרה צפונה:

וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת-כָּל-שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת-הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר.

“קדש”, הכוונה לפטרה, לסלע האדום. “שדה העמלקי” זהו המישור שמדרום לים המלח, ו”חצצון תמר” זה עין גדי.

אם כן, כדרלעמר והמלכים אשר איתו עושים סיבוב ארוך בכל עבר הירדן המזרחי, ורק לאחר מכן יוצאים למלחמה נגד סדום. והשאלה היא מה הייתה מטרת הסיבוב הקטלני הזה? לשם מה הם הרגו בדרך כל כך הרבה אנשים? כוונתם הייתה לחסל את כל מי שעשוי להיות בעל ברית של סדום. סדום, ככל הנראה, הייתה במרכז הקואליציה, וכדי לבודד אותה הם חיסלו תחילה את כל בעלי בריתה ורק אז כבשו אותה. משם מגיעים ארבעת מלכים לארץ כנען, אבל הם רק מלחכים את גבולותיה ולא נכנסים, מכיוון שבכנען שולטת מעצמה רצינית: מצרים. כניסה לכנען פירושה מלחמת עולם וזה מסוכן.

אברהם, כאמור, נאלץ להתערב במלחמה כדי לשחרר את לוט אחיינו שנפל בשבי. הוא מביס את ארבעת המלכים וכל עבר הירדן הופך להיות שלו. ואז נאמר (שם יז-יח):

וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ.

“עמק המלך” נמצא בירושלים, כמסופר בספר שמואל ב’ על אבשלום שהקים לעצמו מצבה בעמק המלך.[114] כלומר אברהם מסיים את המסע המלחמתי שלו בשערי ירושלים. עתה לכאורה הוא אמור להיכנס לירושלים ולהקים שם ממלכה, אבל אז מתרחש דבר בלתי צפוי:

וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.

מלכי-צדק[115] מסרב להכניס את אברהם ואומר לו: בשם מי אתה רוצה למלוך? אם ברצונך למלוך מפני שאתה מונותיאיסט שמאמין בתורת הייחוד, דע לך כי גם כאן יש מונותיאיסטים. ירושלים אינה שלך, היא שלי! אני כהן לאל עליון! כלומר יש בירושלים מי שמייצג אמונה מונותיאיסטית אלטרנטיבית. אם כן, המחלוקת בין אברהם ללוט בסופו של דבר באה לידי ביטוי במבנה הפוליטי של ירושלים. יש בירושלים גבול שמפריד בין שתי תפיסות מונותיאיסטיות, יש מחסום שחוצץ בין האמונות שעוצר את אברהם אבינו.

ירושלים בימי השופטים ודוד המלך

בשלב מאוחר יותר בהיסטוריה ירושלים שוב מחולקת. נאמר בספר שופטים (א, ח-ט):

וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי-יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי-חָרֶב; וְאֶת-הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ. וְאַחַר יָרְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְהִלָּחֵם, בַּכְּנַעֲנִי.

בני יהודה מחסלים את האוכלוסייה הכנענית בירושלים ושורפים את העיר. ירושלים, על פי ספר יהושע, מיועדת לשבט בנימין, ואם כך, מדוע בני יהודה כובשים אותה? – מתוך רצון לסייע בידי שבט בנימין, שכן ממילא הם בדרכם לכבוש את הר חברון. הם משמידים את הכנענים וממשיכים דרומה. בהמשך הפרק נאמר (כא):

וְאֶת-הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן; וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

מהיכן הגיע היבוסי? הרי בני יהודה הרגו את כל תושבי העיר כדי ששבט בנימין יירש את המקום? אלא שהם כבשו את ירושלים, הותירו אותה חרבה ולא הודיעו לבני בנימין דבר; ובינתיים נכנס היבוסי. עד שבני בנימין הגיעו לירושלים היבוסי כבר התיישב בה ולכן לא נותרה ברירה אלא לחלק אותה, חצי לבנימין וחצי ליבוסי. שוב ירושלים מחולקת, וזאת משום שלא היה תיאום בין השבטים. אם אין תיאום סימן שאין אחדות, ואם כן ירושלים מחולקת.

עד מתי? בהמשך ספר שופטים מסופר על דוד המלך שמלך תחילה שבע שנים בחברון רק על שבט יהודה. אבל לאחר שאיש בושת בנו של שאול נהרג, כל ישראל המליכו את דוד. הוא הפך למלך על כל ישראל ויצא לכבוש את ירושלים. יש אפוא קשר בין אחדות האומה לבין כיבוש ירושלים. בהמשך יצא דוד למסע כיבושים אדיר. הוא משל מנחל מצרים ועד נהר פרת. הייתה לו אימפריה גדולה והבירה המנהלית הייתה ירושלים. בסוף ימיו התחוללה מגיפה ודוד ביקש מהקב”ה שיעצור את המגיפה (שם, טז-יח):

וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם ה’ אֶל-הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ; וּמַלְאַךְ ה’ הָיָה עִם-גֹּרֶן הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-ה’ בִּרְאֹתוֹ אֶת-הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ: תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי. וַיָּבֹא-גָד אֶל-דָּוִד, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה’ מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי.

אומר גד לדוד: אם ברצונך שהמגיפה תיעצר, תקים מזבח בגורן ארונה ותקריב קרבן. ‘גורן ארונה’ זה הר הבית. דוד אמנם מולך על כל ישראל, אבל היבוסי עדיין יושב בירושלים, ואותו ארונה היבוסי אינו סתם אדם כי אם מלך. ליד ארמונו של דוד ישנו שטח אקס-טריטוריאלי השייך ליבוסי.

וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל-דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו; רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים. הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ (שם, כב).

מפורש, אם כן, שיש מלך נוסף ששולט באותו הזמן בירושלים, לכן דוד צריך לקנות ממנו את המקום. וכך נאמר בהמשך (שם, כד):

וַיִּקֶן דָּוִד אֶת-הַגֹּרֶן וְאֶת-הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים.

בספר דברי הימים (כא, כה) נאמר שהסכום ששילם דוד היה שש מאות שקלים. חז”ל מסבירים שחמישים שקלים זה הסכום שגבה דוד מכל שבט וסך הכול המחיר שננקב היה שש מאות שקלים. לצורך קניית הר הבית יש לגבות סכום של חמישים שקל מכל שבט ושבט, אחרת לא ניתן להיכנס למקום. הכניסה להר הבית מצריכה את אחדות האומה.

ירושלים בימי בית שני

בימי בית שני שררה מחלוקת עזה באומה בין המתייוונים לחסידים. בסופו של דבר החשמונאים ניצחו ויהודה המכבי חידש את העבודה במקדש. יהודה היה כהן והוא הקריב קורבנות. מסופר בספר החשמונאים (מק”א ד, מא), שבזמן הקרבת הקורבנות הוא הורה לחייליו לירות חיצים לכיוון החקרא, מצודה יוונית שהוקמה בהר הבית. יהודה המכבי אמנם שחרר את המקדש וטיהר אותו, אבל בזמן שהוא הקריב במקדש היוונים לא הרפו והמשיכו לתקוף. מצודת החקרא המשיכה לעמוד על תילה עוד עשרים ושלוש שנה. רק בימיו של שמעון החשמונאי הצליחו היהודים לגבור על חיל המצב היווני ששהה במקום והחריבו אותה. שמעון היה החשמונאי הראשון שהומלך מדעת כל ישראל. רק אז פסקה המחלוקת ולכן הוא היה יכול לכבוש את החקרא. ירושלים מתאחדת.

זמן קצר לאחר מכן פרצה מחלוקת חדשה, הפעם בין הצדוקים לפרושים. שלומציון המלכה הייתה פרושית ובעלה ינאי אלכסנדר היה צדוקי, שילוב בעייתי למדי. כאשר מתה שלומציון, שני בניה הורקנוס ואריסטובולוס, האחד פרושי והשני צדוקי, נלחמו זה בזה. בסופו של דבר ירושלים חזרה להיות מאוחדת – אלא שהיה זה תחת השלטון הרומאי. רומא השתלטה על ירושלים כתוצאה מהמחלוקת בין הפרושים לצדוקים.

בתקופה מאוחרת יותר, בזמן המרד הגדול, שוב ניסו להילחם ברומאים. אספסיאנוס וטיטוס צרו על ירושלים, ואילו היהודים – הם בינתיים נלחמו זה בזה. ירושלים הייתה מחולקת לשלושה אזורים: הר הבית היה בידי יוחנן מגוש חלב, העיר העליונה בידי שמעון בר גיורא והעיר התחתונה בידי אלעזר בן שמעון. הם היו יורים אלו על אלו אבני בליסטראות ומעלים באש את אוצרותיהם של היריבים. שוב שררה מחלוקת נוראה באומה שבאה לידי ביטוי במצבה של ירושלים, והביאה בסופו של דבר לחורבנה.

ירושלים – מדד לפירוד או אחדות באומה

אומר הנביא זכריה (יד, א-ב):

הִנֵּה יוֹם-בָּא, לַה’; וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ. וְאָסַפְתִּי אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם אֶל-יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה; וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן-הָעִיר.

באחרית הימים, אומר הנביא, תהיה מלחמה על ירושלים והתוצאה תהיה חלוקת העיר. החלוקה לא תהיה בין שני חצאי העיר אלא בין “חצי העיר” ו”יתר העם”. הנביא מוסר לנו פרטים מדויקים על מלחמת תש”ח, שבה חצי העיר הייתה בידי הירדנים אבל יתר העם לא נכרת מן העיר.

מהו ההיגיון הפנימי של הנבואה הזו? התשובה היא פשוטה: עם ישראל חזר לארצו לאחר גלות ארוכה שבה הוא היה מפוזר במקומות שונים בעולם. מובן הדבר שאומה שהייתה מפוזרת זמן כה רב איננה יכולה להיות מאוחדת. לכן צפוי שבזמן הגאולה תהיה מחלוקת, דבר שיוביל לחלוקתה של ירושלים, כפי שחזה הנביא.

במלחמת העצמאות היה ניסיון לכבוש את ירושלים העתיקה מידי הלגיון הירדני (מבצע קדם) בשיתוף פעולה של ארגוני ההגנה, הלח”י והאצ”ל. היו שלושה ניסיונות פריצה: מכיוון השער החדש, משער יפו ומשער ציון, ושלושתם לא צלחו, בעיקר בגלל חוסר תיאום. קל להבין מדוע המבצע נכשל: כשמחולקים למחתרות אי אפשר לאחד את ירושלים.

ירושלים נשארה מחולקת עד מלחמת ששת הימים. בתקופה שקדמה למלחמה, המצב הביטחוני בישראל הלך והחמיר והוחלט לראשונה להקים ממשלת אחדות. כשפרצה המלחמה כיתר צה”ל את העיר העתיקה, וביום השלישי הוחלט לפרוץ פנימה דרך שער האריות. החיילים הגיעו מכיוון מתחם אוגוסטה ויקטוריה, והשאלה היא מדוע, מעבר לשיקולים הטקטיים, תוכננה הפריצה לעיר דווקא משם? ממשיך הנביא (שם, ד):

וְיָצָא ה’ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו [רגליו של הקב”ה זה צה”ל] בַּיּוֹם-הַהוּא עַל-הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם.

הנביא מדגיש כאן פרט לכאורה שולי, שהלוחמים יכנסו מצד מזרח. העיר העתיקה מוקפת מצפונה, ממערבה ומדרומה בשטחים מאוכלסים, בבתי מגורים. בבתים חיים אנשים, והיכן שיש חיים יש מחלוקת. אבל בצד מזרח יש בית קברות ושם אין מחלוקת. לכן מהצד הזה, מהמקום בו אין מחלוקת, אפשר להיכנס.

וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד; וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ-נֶגְבָּה.

חציו הראשון של הפסוק מתייחס למאורעות ששת הימים וחציו השני עתיד להתרחש בהמשך, במהרה בימינו.

להשלמת הנושא, נתבונן באגרת הבאה של הרב קוק שנכתבה שישים שנה קודם לכן (אגרות הראי”ה, לט):

בעזרת השם עיה”ק יפו תובב”א, ג מרחשון תרס”ז, לכבוד דודי יקירי ואהובי הישיש ונכבד וכו’… ועל דבר הסכסוך שבין מנהיגי ישראל העומדים בראש הכוללים.

באותם ימים, האוכלוסייה החרדית של היישוב הישן נתמכה ע”י ארגונים באירופה שנקראו ‘כוללים’, ונתגלעה מחלוקת בין שתי קהילות חרדיות בירושלים ובחברון בנוגע לסכום כסף שהגיע ולא היה ברור לאן הוא מיועד. אנשי ירושלים טענו שאם לא נאמר במפורש לאן הכסף אמור להגיע, אזי הוא מיועד לירושלים, ואילו אנשי חברון טענו שיש לחלק את הסכום שווה בשווה בין שתי הקהילות. על כך אומר הרב:

מאוד הצטערתי על זה מאז נודע לי על דבר המחלוקת מהממונה בכולל חב”ד, איש נכבד מאוד בירושלים הי”ו ששאל בזה לעצתי. ודעתי היא שאנחנו חייבים כולנו להתאמץ בכל עוז שלא יהיה חס ושלום שום פירוד ודי לנו והותר הפירודים שכבר נתהוו בעוונותינו הרבים ויותר נכון היה לוותר את העניין של האדרסים רק שלא יהיה פירוד להבדיל חברון בפני עצמה ולהפריד בינה ובין ירושלים תבנה ותקומם וקל וחומר שלא להביא על ידי זה איזה טינה בלב קצת מאחינו בית ישראל להקטין ח”ו מעלת קדושת ירושלים נגד שאר ערי ארץ הקודש איזו שתהיה.

כלומר עוד עלולים לחשוב שירושלים וחברון זה היינו הך.

שזה ממש פגם איסור הבמות והצעקה אשר היה על בני גד ובני ראובן בבנותם המזבח הכל היה שלא להשוות אפילו קדושת מקום אחר בארץ ישראל לקדושת המקום אשר בחר ה’ והעיר אשר נקרא שמו יתברך עליה וק”ו להפחית ח”ו ממעלתה נגדה. כי דוקא ירושלים כוללת כל ארץ ישראל ולא עיר אחרת.

במסורת הספרדית, כשהיו אומרים שפלוני עלה לירושלים התכוונו לארץ ישראל. לפי זה ארץ ישראל היא כל כולה ירושלים, ובתוכה ישנם מקומות יישוב שונים.

וכן דעת הזהר הקדוש פרשת חיי שרה תא חזי ירושלים כל ארעא דישראל אתקפל תחותה כפולה תחתיה ואיהי קיימה לעילא ותיתא… ובגין כך כפלתא איהו… ובגין כך אתקריא שדה המכפלה [בחברון] אף על פי כן אפילו קדושת חברון ומערת המכפלה שזה עיקר מעלתה של עיר הקודש חברון כלולה גם כן בירושלים… וזאת היא כוונת הגאון רבי בצלאל אשכנזי שכתב בתשובה סימן ט”ו שאם אין ירושלים אין חברון… ועניין קדושת המועדים שבאמת אינו תלוי דוקא בירושלים כל כך כי אם בכל ארץ ישראל כמבואר בברכות, אלא שלכתחילה צריך שיהיה ביהודה.

את לוח השנה ניתן לקבוע בכל ארץ ישראל, אבל לכתחילה יש לעשות זאת ביהודה שקרובה לירושלים. ממשיך הרב:

והננו רואים גם עתה כל תלמידי חכמים וצדיקים משתוקקים להקדים ישיבת ירושלים ורבים עולים לרגלים גם עכשיו ומתפללים מוספים אצל כותל המערבי שייבנה במהרה בימינו אמן בקדושה והתעוררות נפלאה.

הרב אומר שלכתחילה יש לגור דווקא בירושלים ולא במקום אחר. עם ישראל כולו צריך לקבוע את מושבו בירושלים. ומה בדבר שאר חלקי הארץ?

אלא שהיה עול הגלות כבד מאוד בירושלים מפני שנאת הגויים שהיה אז. רק עכשיו בעקבתא דמשיחא אנו רואים אות לטובה ופקודת ישועה ורחמים שאחינו בית ישראל ברוך השם הנם מכובדים בעיני השרים בארץ הקודש בכלל ובירושלים בפרט ותודה לאל הכל בטוח באין פחד. ועל גדולי הצדיקים אין להקשות כלל מאי טעמא בחרו בשערי ערי הקודש [למה מצאנו צדיקים שלא חיו בירושלים] שבודאי כל עיר ומקום שבארץ הקודש יש לו שורש ובחינה בקדושה בפני עצמה כמו שהאריך בזה בחסד לאברהם… ומן הפרטים שזכר שם נלמד על הכלל כולו. ואפילו בדרך פשטות יש בכל מקום ומקום חיבת הקודש מיוחדת בפני עצמה. למשל פה עיר הקודש יפו, יש לחבב מצד שהיא גבול המסומן בתורה הקדושה- גבול ים [יפו היא הגבול המערבי של ארץ ישראל] ומצד שבה הלך יונה הנביא שבודאי כמה וכמה תיקונים השריש בהליכתו לדורות ובה הובאו הדוברות לשלמה המלך לבניין בית המקדש [האוניות שהיו מביאות את העצים מלבנון היו עוגנות ביפו] ולשיטת הירושלמי נעשה הנס לניקנור גם כן פה בעיר הקודש נמל יפו.[116] על כן אע”פ שירושלים חביבה מאוד וקדושתה כוללת בכללות ויישובה קודם לכל מכל מקום כל אחד שהשיג על פי פרטיות שורש נשמתו שהוא שייך לקדושה המיוחדת פרטית השייכת לאותה העיר היה קובע בה דירתו.

אומר הרב קוק: קבעתי את מושבי ביפו מתוקף התפקיד שהוטל עלי. כמו יונה הנביא, גם עלי מוטלת המשימה להחזיר בתשובה. נמל יפו היה המקום שבו פרקו מן האוניות את החומרים לבניין בית המקדש. לכן בחר הרב קוק להתיישב שם, כדי להכין את בניין בית המקדש, ואת זאת הוא עשה דווקא באמצעות מפגש עם היישוב החדש. רק בשלב מאוחר יותר (1919) הוא עלה לירושלים ונתמנה לרב האשכנזי של העיר. בסוף האגרת מציע הרב קוק שהאדמור מלובביץ’ דאז, הרש”ב, ימנה אדם שלישי שיצטרף להנהלת הכוללים, וכך תשקוט הארץ ולא תשרור מחלוקת בירושלים.

נמצאנו למדים כי מאז ומתמיד ירושלים מהווה מעין קופסת תהודה למהלכים ההיסטוריים של העם היהודי ואינדיקאטור למצב האחדות והפירוד באומה. ברוך השם בימינו ירושלים מאוחדת, וזה סימן לכך שהאומה גם כן מאוחדת.

[1] שולחן ערוך אורח חיים תקכט.

[2] פסחים קיז, ב, רש”י ד”ה: “בין ג’ לד’ לא ישתה”.

[3] מגילה ז, ב. שולחן ערוך אורח חיים תרצה, סע’ ב.

[4] הם אלו שכתבו את מגילת אסתר (בבא בתרא טו, א).

[5] אנו למדים מכך, שכאשר מגיעים לעצמאות מדינית צריך לומר את ההלל, אך אין זה הנושא כאן.

[6] שלא כדעת רבי מנחם המאירי, שכתב שמי שאין לו מגילה בפורים יאמר הלל. אבל נראה שכן היא דעת הרמב”ם שהביא את הטעם של “קרייתא זו הלילא” (הלכות מגילה ג, ו) ולא חידש את חידושו של המאירי (בחידושיו על אתר, ד”ה דבר ידוע).

[7] עיין ס’ החיצונים, מהדורת א כהנא ח”ב, עמ’ שנד-שעו.

[8] ‘ביאור כללי על נס פורים’, מופיע בסוף ‘העמק דבר’ לספר שמות.

[9] עיין ברכות יא, ב, יעקב – ישראל לעומת שיעבוד – גאולה.

[10] מספרים שפעם נשאלו החסידים מדוע הם שותים יי”ש אחרי התפילה. ענו החסידים: ע”י התפילה אנחנו משיגים השגות כל כך עליונות שאנחנו מבינים ש”הכל נהיה בדברו”. שאלו אותם: נו, אז מדוע שלא תשתו מים? ענו החסידים: ומי שמגיע למדרגה כזו, לא מגיע לו מעט יי”ש?!

[11] ע”פ במדבר רבה יב, ד; שמות רבה ב, ט; שיר השירים רבה ג, טו.

[12] כלומר מי שמאמין בייחוד האל, שהאל מצוי בכול, אין לו מה לפחד מאומות העולם, משום שכוחותיהן נכנעים אז תחת ייחוד ה’.

[13] נאמר שם: “כל השיכור – כעובד עבודה זרה”.

[14] על זה אומר הרב שצריך עיון, אם מצב כזה הוא עדיין בגדרי המצווה.

[15] בנר מצווה (עמ’ יח) וגם בנצח ישראל (פרק כא).

[16] ילקוט שמעוני על בראשית א, ב, ד”ה: “ריש לקיש פתר קריא במלכויות”.

[17] שבועות ב, משניות ג-ד, מסמיכות העניינים של ביאת המקדש ונידה.

[18] מדרש זרובבל, אוצר המדרשים, אייזנשטיין, עמ’ 158-161.

[19] על פי מדרש הגדול ‘וישלח’, לב, ג.

[20] אמנם ראב”ע בהקדמתו למגילת אסתר אומר שהפסוק הזה הוא ההוכחה ש’מקום’ אינו שמו של הקב”ה, שהרי כתוב “ממקום אחר”. אבל יש עליו קושיה, שנאמר בספר תהלים: “ה’ מעון אתה היית לנו” (צ, א) וכן “מענה אלהי קדם” (דברים לג, כז). מעון זהו ‘מקום’ בלשון התנ”ך.

[21] אין זו ישות העומדת כנגד האלוהות כדמות ‘השטן’ הנוצרי, חס ושלום, אלא הנהגה אלוהית נסתרת, מקבילה להנהגה הגלויה.

[22] מאמר זה הוא פרי עיון במשנתו של מו”ר הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו), בדמותו של משה רבנו גואל ישראל, ע”פ תמליל מודפס של דבריו.

[23] זיגמונד פרויד, בספרו ‘משה האיש והדת המונותיאיסטית’, אכן סבר ששני משה היו.

[24] גבורות ה’, פרק יט.

[25] מגד ירחים, חודש ניסן. ועיין עוד באורות ישראל, פרק ה ‘ישראל ואומות העולם’ ואכמ”ל.

[26] ומה שמצאנו במדרש: “וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה” (שמות רבה א, כו) והובא בספר נצח ישראל פרק כו לעניין היעדר מצרים וחורבנה, איננו סותר לכך, שכן השיטה המצרית ודאי ראויה להישבר על מנת שמצרים עצמה תיגאל, ועיין בכת”י גבורות ה’ (הוצאת מכון המהר”ל, תשנ”ט) פרק י”ח בהוספות שאינן לפנינו: “מפני שהמלכות שיש בעולם תתעלה מתוך מלכות רביעית אל מלכות שהוא יותר במדריגה, והוא מלכות מלך המשיח, נמצא כי מלכות שיש בעולם תתעלה מתוך מלכות רביעית. וכן אצל מרע”ה, שמתוך מלכות מצרים היה מתעלה המלכות שבעולם אל מדריגה יותר נפלאה ועליונה. ולפיכך נמצא היה מרע”ה וגדל בבית פרעה. והבן הדברים אלו היטב מאוד כי הוא ענין נפלא, וזה הפירש הוא קרוב אל הפירש אשר אמרנו כנגד בפנים אחרים, והוא הנכון בלי ספק”.

[27] עיין בהרחבה ב’אל”ף בי”ת של יהדות’ לרבי הלל צייטלין הי”ד, עמ’ 77.

[28] עיין גבורות ה’, פרק יז בעניין ‘כי טוב הוא’.

[29] עיין גור אריה, שמות א, טו: “לא רצה להזכיר שם האב ושם האם של משה עד לידת משה, לומר לך כי משה היה מתוקן לגאולה מו’ ימי בראשית, ומאחר שמשה מתוקן לגאולה מששת ימי בראשית – לא היו אבותיו עיקר אצלו”.

[30] עיין בכל זה בחומש תורה שלמה פרשת שמות פרק ב, אות עג.

[31] ניתן לדקדק כך מן הכתיב: ‘משיתהו’, כלומר את משית אותו, וכן דקדקו במדרש הגדול לפירוש שונה: “משיתהו כתיב, אמרה ריבון העולמים את משיתהו ולא אני”.

[32] עיין רמב”ן ב, כג: “שהכתוב אמר: ‘ויגדל משה ויצא אל אחיו’ שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם…”.

[33] אמנם אין זה תיאור היסטורי מדויק של השתלשלות המאורעות, אבל זהו הרושם הציורי שנותר מהם לדורות.

[34] את הביטוי ‘רוח הקודש’ וכן מה שאמרו חז”ל שמשה הרגוׂ ב’שם המפורש’, יש להבין בתור הכרה רוחנית עליונה הנובעת מעומק האינטואיציה הנשמתית השרויה בכל אדם ישר בעולם, כדברי התנא דבי אליהו פרק י: “מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו”, שהרי כל זה מתרחש בטרם התנבא משה, ובמפורש אמרו חז”ל: “בשעה שנגלה הקב”ה למשה טירון היה משה לנבואה” (שמות רבה ג, א) וקל וחומר בשעת הכאתו את המצרי.

[35] ניתן למצוא לכך הד בדברי יוסף בן מתתיהו שכתב ב’קדמוניות היהודים’: ‘צפורה הייתה דור ששי לאברהם ומשה דור שביעי’. ולעניין שייכות מדין לקדושה, עיין תקנת השבין לרבי צדוק הכהן מלובלין, אות ו (כה, א במהדורת רוזנטל־ורשא).

[36] ניתן להביא ראיה לכך שעניינם של ישראל לא הוברר למשה רבנו עד מעמד הסנה. בתיקוני זוהר מח, א: “כד נולד משה אתמר ביה לגבי בת פרעה ‘ותרא אותו כי טוב הוא’, דחמאת עמיה שכינתא, ומיד דנגעה איהי ביה אתדכיאת ואתסיאת מצרעתא דילה, ומשה אתדבקת ביה צרעת, כמה דאת אמר והנה ידו מצורעת כשלג, דבההיא זמנא דנגעה ביה בת פרעה, פרחת שכינתא מניה, ובגין דא כד בעא לאתקרבא לגבה בסנה, אמרה ליה אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך, עד דיתפשט מההוא גופא דנגעת ביה בת פרעה…” וא”כ הייתה שייכת בו אותה צרעת עד מעמד הסנה, והיא רומזת לכך שעוד טרם התבררה בעולם מעלתם של ישראל: “וכבר נרמז ענין הצרעת, בעת הבוסר שלא נגמרו הדיעות להבין ערכם הנשגב של ישראל…” (עין אי”ה, ברכות ב פ”ט, ו). ובתלמוד נאמר שצרעתה היא ‘גילולי בית אביה’ (סוטה יב, ב), ומשלים לדברי הזוהר שכאן.

[37] עיין פרקי דרבי אליעזר (חורב) פרק לט ובתרגום יונתן שמות ב, כא, בדבר ה’מטה שנברא בין השמשות ונמסר לאדם הראשון’ והיה נטוע בגנו של יתרו עד שבא משה, ואם כן קיימת מסורת של ‘דעת אלהים’ באנושות (‘מטה האלהים’ אשר חקוקים עליו האותות) ומשה מקבל אותה אצל יתרו.

[38] עיין שמות רבה כד, ג: “‘ויסע משה את ישראל’ הדא הוא דכתיב: ‘ויסע כצאן עמו’ כאיזה צאן כצאנו של יתרו, מה צאנו של יתרו יצא מן הישוב למדבר, כך ישראל יצאו ממצרים למדבר שנאמר (שם) ‘וינהגם כעדר במדבר’.” וכן שם ב, ב: “ואף משה לא בחנו הקב”ה אלא בצאן”.

[39] “וְיָֽדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי ה'” (שם ז, ה); “וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם” (שם ו, ז).

[40] עיין רש”י על ג, יד.

[41] סוגיית הערב רב היא רחבה מאוד, ואין כאן המקום להאריך בה.

[42] השאלה שעולה מתולדות חייו של משה רבנו היא כיצד נהג ביחס לעבודה זרה שהייתה הנהוגה בבית פרעה? יש לזכור שבטרם הוכרעה אצל משה רבנו שאלת מרכזיותם של ישראל או של מצרים, הובנה אצלו העבודה הזרה כאופן המפגש של אותה תרבות עם האלוהות בדרך שהייתה לגיטימית גם לפי אמונת הייחוד, בפרט אצל האליטות הדתיות במצרים שידעו את האמת שבורא עולם אחד הוא בכל אופני העבודה (הל’ ע”ז פ”א, ה”א). לפי זה, עבודה שהיא זרה לישראל עשויה להיות עבודת ה’ כשרה לאומה אחרת. וכך מפורש ברבנו בחיי (דברים לא, טז ד”ה אלהי נכר). ובספר שערי אורה לר”י ג’יקטיליא שער ו: “כי ה’ יתברך נתן כח וממשלה ושבט ביד כל שר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו ונקרא שם השר אלהים לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו”. ובזוהר ח”ב לד, ב נאמר שנתיירא משה מפני פרעה שהוא התנין הגדול, משום שעדיין לא ידע אם המידה האלוהית המתגלה בו עליונה מזו המתגלה בפרעה. במהלך הדורות, התדרדרה העבודה ‘הזרה’ ונהייתה ‘עבודת אלילים’ הבזויה. והד לתפיסה זו יש אצל יוסף בן מתתיהו בפירושו המפתיע לכתוב “אלהים לא תקלל” כמתייחס אל אלוהי העמים, יחד עם ביקורתו החריפה נגד האלילות. עיין ‘נגד אפיון’ ב, לג-לה.

[43] מאמר זה נכתב כתגובה לסדרת מאמרים שפרסם הסופר ש”י איש הורוויץ, בהם טען כי עם ישראל אמנם תרם רבות לעולם, אך הוא סיים את תפקידו. ומשום שאין בו עוד צורך, עתיד הוא להתבולל ולהיטמע בין העמים. במאמר זה (שמרכז חלק גדול מתורתו) מסביר ומוכיח הרב קוק שתפקידו של עם ישראל לא הסתיים, נהפוך הוא.

[44] ‘אידיאה’, מילה יוונית שמקורה מאפלטון ופירושה: ‘מציאות מוחלטת’, ישות רוחנית עליונה שתפקידה להופיע בעולם הזה. האידיאה מגיעה מלמעלה, לעומת ה’אידיאל’ שמגיע מן האדם, מנטייתו לרעיון נשגב כלשהו. המונח אידיאה מתפרש אצל הרב קוק בהתאם לשימוש שנעשה בו בפילוסופיה ההגליאנית.

[45] עיין נר מצווה למהר”ל מפראג.

[46] כפירוש רש”י וראב”ע.

[47] כפירושו של רבי יוסף ברבי יהודה אבן ועקנין תלמיד הרמב”ם.

[48] כל דברי הרב קוק במאמר זה (למעט בהערות השוליים) מובאים מתוך ‘למהלך האידיאות בישראל’. לנוחות הקריאה לא נציין שוב את המקור אלא רק את מספר העמוד.

[49] ואע”פ שבפשט הכתוב נמצא הביטוי רק בכרובים המצוירים על קירות המקדש, הבינו חז”ל גם ביחס לכרובים שמעל הכפורת (יומא נד, ב) ובמהרש”א שם. ועיין נפש החיים שער א, פרק ט.

[50] בספר זה (בשער האהבה) שחיבר כהכנה ללימוד תורת רבו הרמ”ק, כותב רבי אליהו די וידאש: “וכתב שם הר’ יצחק דמן עכו ע”ה במעשיות הפרושים שמי שלא חשק לאישה הוא דומה לחמור ופחות ממנו. והטעם כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלהית”.

[51] כך עולה מבחינה כרונולוגית באופן מוכרח, שהרי רחבעם, בנו של שלמה, היה בן 41 שנה כשמלך אחרי ארבעים שנות מלכות שלמה (מל”א יא, מב-מג; יד,כא). לפי זה, רחבעם נולד לאמו נעמה העמונית שנה אחת לפני מלכות שלמה, כששלמה היה בן 12 שנה.

[52] הזביחה בבמות בטרם נבנה בית המקדש היא חיובית ומבטאת את אהבת העם את ה’.

[53] “בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שרטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי” (שבת נו, ב).

[54] יבמות עו, ב; משנה תורה הלכות איסו”ב יג, יד.

[55] נישואיו של שלמה לבת פרעה ניתנים להתפרש באופן אידיאלי מתוך רצון להתחבר לגדולה שבתרבויות העולם העתיק, שהולידה את הזהות הישראלית “גוי מקרב גוי” (דברים ד, לד. ועיין מהר”ל מפראג, גבורות השם, פרק ג), על מנת לגאול את האנושות כולה ע”י ישראל. ורק אחרי שלא עלה הדבר בידו, נחשב הדבר למפרע כשלילי. ניתן לכלול את הרעיון הזה בדברי הרמב”ם שציינו בהערה הקודמת, ש”היו בית דין הגדול חוששים להם… עד שתיראה אחריתם”.

[56] “מי שבעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל יוכל להשיב “כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה ‘בכל נפשך’, מתי יבא לידי ואקיימנו”, ולהאריך באותה שעה ב”אחד” עד שיצאת נשמתו, רק הוא יוכל לומר שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים. אמנם כנטף מים מני ים, כזיק אחד מלהב אש שעד לב השמים, כאות אחד מספר גדול ורחב ידים, ידע איש אשר כה רמה נפשו, להעריך גם כן את האהבה הפרטית הטבעית בערכה הטהור, והיו לו האהבה הטהורה הטבעית, והאהבה הלאומית הנאורה, והאהבה האלוהית הקדושה ומלאה עוד, ערוכות במערכה … אבל מה נמוכים הם הגמדים, בעלי עיניים טרוטות … נפשות כאלה, שיותר מרועה בעל לב רגש, שאהב את בת כלבא שבוע, לא יוכלו למצוא בר’ עקיבא, לא יוכלו ג”כ להוציא מקור לתכונת ההחלטה הנפלאה, ששיר השירים הוא קדש קדשים, בערך כל הכתובים, כי אם ממקור האהבה הפשוטה הפרטית אשר אותה לבדה יחזו” (ח”ב, עמ’ ד).

[57] ייתכן שכשם שהביטוי ‘מעשה בראשית’ מכוון לפרק א של בראשית, והביטוי ‘מעשה מרכבה’ לפרק א ביחזקאל, כך מכוון הביטוי ‘סתרי עריות’ שאין דורשין בהם בציבור (חגיגה יא, ב) לשיר השירים. ולפי זה מצאנו מקור קדום לדברי הנוכרי אוריגנס שחי בא”י בימי האמוראים, שהיהודים נמנעים מללמד את הצעירים את בראשית א, את יחזקאל א ואת שיר השירים. ובאנציקלופדיה מקראית, ערך שיר השירים (עמ’ 653), לא נמצא לכך מקור. ומכאן ראיה לדרכם של המקובלים, המבארים סתרי תורה בביטויים הלקוחים משיר השירים.

[58] עיין מהר”ל, נצח ישראל, פרק ג. הרא”יה קוק, אורות הקודש ח”א, עמ’ ב: “הכרת הכל מצד מקור הכל”.

[59] “יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל… ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית… ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם… ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים…” (ח”ב, עמ’ תמד).

[60] מכאן ואילך נעקוב אחר פרקי השיר. נדגיש כי אין בכוונת המאמר לבאר את שיר השירים כולו, אלא כפי שציינו, לחשוף את הקשר בינו לבין מאמרו של הרב קוק ‘למהלך האידיאות בישראל’.

[61] עיין אם הבנים שמחה (דפו”ר, עמ’ פב), הובא ב’שיבת ציון נס לעמים’, אברהם לבני (עמ’ 57).

[62] “יחוד הא”ס ב”ה הוא שרק רצונו ית’ הוא הנמצא, ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, על כן הוא לבדו שולט, ולא שום רצון אחר. ועל יסוד זה בנוי כל הבניין” (קל”ח פתחי חכמה לרמח”ל, פתח א).

[63] פירוש ששמעתי מפי הרב לוי נחמני זצ”ל.

[64] שיר השירים רבה  א, לה, ד”ה שחורה (הציונים לשה”ש רבה ע”פ מדרש רבה עם פירוש עץ יוסף, מהדורת לוין־אפשטיין).

[65] תמצית דברים שבע”פ מפי הרב יהודא ליאון אשכנזי.

[66] “צאי לך בעקבי הצאן” – מלמד שהראה לו הקב”ה למשה כל פרנסי ישראל עד הדור האחרון – עד העקב” (ילקו”ש שה”ש, תתקפב).

[67] עיין אגרות פחו”ד לרמח”ל, עמ’ שעו.

[68] “הרוח החזק יבא מארבע רוחות ויקים בסערתו בעל כרחם את הקבורים בקברי־החלחלה של האלוהיות הדמיונית החולנית” (אורות, קכז).

[69] שורש העניין יש לראות באיסור להזכיר את השם באותיותיו בגבולין ולא במקדש (סנהדרין קא, ב). ונראה שכל חטאת ירבעם מיוסדת הייתה על הרצון לגלות את הקודש בכל מקום, אף מחוץ לירושלים, “וירבעם יצא מירושלים – אמר ר’ חנינה בר פפא שיצא מפתקה של ירושלים” (סנהדרין קב, א). מה שיכול היה להיות חיובי כמהלך של התפשטות הקדושה מירושלים ואילך (“עתידה ירושלים שתגיע עד שערי דמשק”) ולא כתחליף לירושלים. מגמה זו התחילה עוד בימי המדבר עם חטא העגל, בדרישה מאהרון להקים מכון לשכינה (עיין כוזרי א, צז) שלא מתוך סמכותו של משה. ומתוך כך נמשכה תורתו של ירבעם שהיה “דורש ק”ג [גימ’ עגל] טעמים בתורת כוהנים” (סנהדרין קג, ב), שהיא תורת אהרון בלי משה.

[70] עפ”י כתובות קיא, א. ותנחומא דברים, ד.

[71] כ-150 שנה לפני השואה, מדבר רמח”ל במפורש ב’מאמר הגאולה’ על הפורענות שעלולה לפקוד את עם ישראל ומסביר כך: “הנה זה עומד אחר כותלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים”. השגחת ה’ היא בשני אופנים: או מהחלונות או מהשער הגדול. כשישראל היו על אדמתם היה שפע וברכה בעולם. אך מאז חרב המקדש נסגר השער הזה. יש בעולם חושך גדול. אך אי אפשר שהעולם לא יתקיים כלל, אלא יש השגחה בקילוח דק, דרך החלונות, עד אשר ייפתח מחדש השער וייסתמו החלונות. הזמן בין סגירת החלונות ופתיחת השער הוא אפסי, כי אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא הנימה. כיוון שהשער הגדול מתחיל להיפתח מתחילים להיסתם החלונות. וזו עת חשכה גדולה. בעולם הזה תהליכים לוקחים זמן וזו שעה מועדת לפורענות.

[72] עיין פתח לחכמת הקבלה לרי”ל אשלג, סי’ לג.

[73] דברים י, יז; ירמיה מו, ו; נחמיה ט, לב.

[74] “גלתה האומה הזאת ג’ גלויות כסדר : הראשון במצרים, הנמשכים אחרי החוש … וגלתה שנית בין הדמיון הכוזב בבבל הבלולה … וגלתה שלישית בין החוש התבוני כמו שהיא עתה באדום” (דרך אמונה לר”א ביבאגו, מאמר ראשון שער ג, עמ’ 150-151, הוצאת מוסד ביאליק).

[75] “צדקה עשה הקב”ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, ולא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות. והכרח השלמות, שהוא כוח המושך היותר אידיאלי, הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם, והיה ביום ההוא – יהיה ד’ אחד ושמו אחד” (אורות, קנב).

[76] עיין תניא, שער הייחוד והאמונה, פרק ד.

[77] “דעת קונך יש בך (שאמר להרחיק זמן חופתו וחזר וקרבה מרוב חיבת כלתו, רש”י), מעיקרא כתיב ‘תביאמו ותטעמו’ ולבסוף כתיב ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'” (כתובות סב, ב).

[78] “אִם-יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם” (דברים א, לה).

[79] ג, ו; ו, י; ח, ה.

[80] תקופת השופטים נחשבת לתקופה בלתי יציבה. היא נקראת ‘הבל’ (ב”ב טו, ב), דבר שעף בקלות.

[81] “חדר המטות” הוא כינוי לבית קודשי הקודשים  (מל”ב יא, ב וברש”י שם; דהי”ב כב, יא-יב).

[82] סנהדרין מב, א; ב”ר ו, ה. ועיין זוהר יתרו פה, א.

[83] מאברהם עד שלמה עברו 15 דורות, כנגד 15 הימים שבהם הירח הולך ומתמלא. הירח (האידיאה הלאומית) והשמש (האידיאה האלוהית) נמצאים ביחסים הדדיים מושלמים.

[84] ייתכן שסבר שלמה להלכה כדעת רבי יהודה (סנהדרין ב, ד, ובדפי הגמרא כא, א): “מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את ליבו”. ואם נאמר שסבר כרבי שמעון האוסר (שם), סבר שיש להתיר משום הוראת שעה של תיקון העולם במלכות שדי.

[85] משנה תורה, יסוה”ת פרק א, הל’ י. והקדמת מסכת אבות, פרק ז.

[86] “בגדולת העולם, בהופעת הזיו של קדושת ישראל ברוממותו, אין אחיזה לכל זונים, לכל העומדים מבחוץ, לבסס איזה מוסד הדוחק רגלי אור ישראל, לבצר איזה הארה מיסטית, מכונה אמונית, אשר תוכל עמוד חוץ ממציאות האומה, כבודה ושפעת יקרת קדשה” (אורות יז). ייתכן שאף ביחס לירושלים ניתן לומר כן. ירידת עוצמתה הרוחנית של ירושלים בבניין הבמות לנשי שלמה, גרמה לאפשרות ביצורה של קדושה מחוץ לירושלים.

[87] וביתר בהירות מצאנו שוב את הרעיון הזה בדברי הרב (אורות, עמ’ י): “החטאים שגורמים גלות הם שמדלחים את המעיין העצמי והמקור מזיל הזלות טמאות, ‘את משכן ה’ טמא'”.

[88] שהש”ר ה, ד. ועיין מתנות כהונה שם ד”ה שלח.

[89] “וכשהמקור העצמי המיוחד נשחת, מתעלה המקוריות היסודית לאותו החלק העליון התמציתי שיש לישראל בסגולת האדם, וזה נשאב דווקא בגלות, והארץ מתחרבת ומשתוממת וחרבנה מכפר עליה, המעין פוסק מלהזיל והוא מסתנן קמעא קמעא, … עד אשר ההזלות הטמאות הפרטיות מתפסקות וחוזר כח המקור לטהרתו. ואז נמאסת הגלות לגמרי והרי היא מיותרת” (אורות, עמ’ י).

[90] “נשמתה של כנסת ישראל היא הצדק המוחלט, שבהתגשמותו הוא כולל את כל הטוב המוסרי שבפעל … והתשובה הראשונה היסודית היא להקשר עם האומה בנשמתה, ועמה הכרח הוא לתקן את הדרכים והמעשים כולם” (אורות התשובה ד, ז).

[91] עיין אורות, עמ’ קכ-קכא.

[92] “מה גדול הוא הכאב שרבים מאחינו בית ישראל, וביניהם גם מעשירי עם שבמדינות רוסיא, אשר התכוננו בהתלהבות לנסוע לארץ ישראל במצות רבינו הגר”א, ונתקררו דווקא על ידי כמה מתופשי התורה אשר לא ידעו ולא יבינו. וזאת מה שכתב רבינו כי בקיבוץ גלויות יתגבר הסטרא אחרא, ר”ל … מה חזק כוחו כח השטן, שהכניס דעה כוזבת גם בתופשי התורה, לעכב את הגאולה” (סוף ס’ קול התור, לר”ה משקלוב, עמ’ תקל”ה ב’התקופה הגדולה’ לרמ”מ כשר).

[93] “חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני … כי העניין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה, אִלו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה” (כוזרי ב, כד).

[94] “הפיזור אמנם הועיל רק להכין את הלבבות, שאחר כך בעת אשר הגאולה העליונה הנצחית תגלה ע”י קיבוץ קוי דע, מארבע כנפות הארץ לארץ חמדה, אז ישוב האור הגדול, של דעת אלוהי אמת להופיע, בכל הודו והדרו, מארץ החמדה, על כל קצווי ארץ” (עולת ראי”ה א, קיד).

[95] שהש”ר ו, טז. ירושלמי ברכות פ, א.

[96] עיין לנתיבות ישראל ב, קטו-קטז.

[97] עיין יחזקאל כ, לב-לז. וב’שיבת ציון נס לעמים’, אברהם לבני (עמ’ 163-162).

[98] “נעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעיינות והניקה את כולן” (בבא מציעא פז, א).

[99] פסוק נוסף בתנ”ך שגם בו יש חריגה מהכלל הוא בספר נחמיה. שם החריגה היא הפוכה, האות מ”ם בצורתה הפתוחה מופיע בסוף המילה.

[100] נציין נקודה נוספת בהקשר זה: השבת נקבעה בעולם ע”י הקב”ה, ואילו זמני המועדים נקבעו במידה רבה ע”י בית הדין: “אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם” (ויקרא כג, ד). דרשו חז”ל, אל תקרא ‘אותם’ אלא ‘אתם’ – “אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין” (ראש השנה כה, א). כלומר עם ישראל הוא זה שמקדש את הזמנים. יש שתי מערכות זמן, מערכת אחת שהיא כל כולה אלוהית – השבת – שנפגשת עם מערכת שנייה שבה שותף האדם בקביעת זמני המועדים.

[101] יצוין שיהודי תימן כלל לא שמעו על מנהגי האבלות של ספירת העומר. הם אינם נוהגים שום איסור של אבלות באותם הימים, לא של חתונות ולא של תגלחת ותספורת.

[102] גם באירופה נגזרו על היהודים גזרות קשות בתקופה של ספירת העומר.

[103] כשנוסדה תנועת ‘בני עקיבא’, כתב הרב קוק אגרת ובה רמז שהיה ראוי לכנות את התנועה ‘בני רבי עקיבא’. כמו כן כתב, שהתמיכה בבר כוכבא ובמרד אולי נחשבה לכישלון בשעתו, אבל דבריו של רבי עקיבא קיימים לעד, והם מתעוררים מחדש דרך תנועת ‘בני עקיבא’ בדורנו. כלומר דברים לא נשכחים.

[104]  לאחרונה ראיתי באחת מחנויות הספרים במאה שערים מהדורה חדשה של הספר, ובה נכתב במבוא ‘לפי נוסח צרפת’.  ואכן הדברים הושמטו, ובאופן תמוה לא טרחו לציין את גרסת נוסח ספרד.

[105] ניסיון השחרור הצליח בדורנו אנו ע”י הכרזת העצמאות בה’ באייר ושחרור ירושלים בכ”ח באייר. כך שבזה אנו מהווים המשך לפועלם של תלמידי רבי עקיבא.

[106] בימינו המושג ‘משיחיות’ הפך בציבוריות הישראלית למילת גנאי, ובצדק, משום שהוא מייצג תפיסה אפוקליפטית שאינה מחוברת למציאות.

[107] יש אומרים של”ג בעומר הוא היום שבו רשב”י מת, ויש אומרים שזה יום של שמחתו. בכתב היד של רבי חיים ויטל, כתוב על ל”ג בעומר “יום שמחת רשב”י”, ובדפוס כתוב “יום שמת רשב”י”. יש ח’ שנפלה. כמו כן לא ידוע מתי הוא מת. בהנחה שמדובר באידרא זוטא, כפי שמובא בסוף ספר הזוהר, הרי לפני מותו גילה רשב”י לתלמידיו את סודות התורה וייתכן שזה נמשך כמה ימים.

[108] גוטפריד וילהלם פון לייבניץ (1716-1646) מתמטיקאי ופילוסוף גרמני.

[109] רבי שמעון בן צמח דוראן (המאה ה- 15) כותב בשו”ת התשב”ץ, שמגידי אמת סיפרו לו שבירושלים בתקופה הממלוכית, בזמן העלייה לרגל, אלפים רבים היו פוקדים את בית הכנסת ‘רבן יוחנן בן זכאי’ בעיר העתיקה, והיה מקום לכולם. אם כן, משהו מסגולת אותם ימים נשאר.

[110] ישנה שאלה בהלכה לגבי מוכר זיתים שפתח חבית זיתים ברגל ובינתיים יצא החג, האם מותר לאכול את הזיתים הללו? עד כדי כך מדקדקת ההלכה בנושא.

[111] בשירו ‘הצנחנים בוכים’, ביטא זאת המשורר חיים גורי ברוח דומה: “…והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק\ והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק\ והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים\ איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים?\איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר?\איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?\ אולי זה מפני שבחורים בני י”ט שנולדו עם קום המדינה\ נושאים על גבם – אלפיים שנה.”

[112] בדומה לראי”ה קוק, גם הרבי מלובביץ’ נהג לחגוג מדי שנה את כ”ח בסיוון, יום הגעתו מרוסיה לארה”ב, לציון שליחותו: הקמתה של חסידות חב”ד בארה”ב. הרבי מלובביץ’ ביקש להראות שיש תורה גם באמריקה, ושזו שליחות מיוחדת להאיר את הצד האפל של הכדור (הצד ההפכי לארץ ישראל). מעניין שהרבי מלובביץ’ הגיע לארה”ב בחודש סיוון, החודש של מתן תורה, והרב קוק הגיע לא”י בחודש אייר, החודש של ההצלחה הלאומית.

[113] כלשונם של איצטגניני פרעה, שציינו כי יש חשיבות ליום שבו נולד מושיען של ישראל (עי’ רש”י על שמות א, כב).

[114] “וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב-לוֹ בְחַיָּו אֶת-מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק-הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין-לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל-שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (יח, יח).

[115] ע”פ חז”ל מלכי-צדק הוא כינוי לשם, בן נח.

[116] בתוספתא (מסכת יומא פרק ב) מסופר כי במהלך המסע מאלכסנדריה התרחש נס לדלתות שהיו מיועדות לבית המקדש, ובשל כך גם לאחר שישראל התעשרו וציפו את כל דלתות הנחושת במקדש בזהב, הושאר שער ניקנור ללא ציפוי: “כל השערים שהיו שם [בבית המקדש] נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשה בהן נס… מהו נס שנעשה בהן? אמרו: כשהיה ניקנור מביאם מאלכסנדריא של מצרים, עמד עליהן נחשול שבים לטבען, ונטלו אחד מהן והטילוהו לים. ובקשו להטיל את השני ולא הניחן ניקנור. אמר להם: אם אתם מטילין את השני – הטילוני עמו. היה מצטער ובא עד שהגיע לנמלה של יפו. כיון שהגיעו לנמלה של יפו, היה [הדלת שהושלכה] מבעבע ועולה מתחת הספינה. ויש אומרים: אחת מן חיה שבים בלעה אותו, וכיון שהגיע ניקנור לנמלה של יפו, פלטתו והטילתו ליבשה”.

המשך לחלק גי