מי אני?

שאלת “מי יהודי?” כפי שנוסחה בשעתו על ידי דוד בן גוריון חסרת רלוונטיות בימינו. מזה זמן רב התקבלה – אמנם בחריקות שיניים – העמדה האורתודוקסית כמעט בשלימותה: יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או התגייר כהלכה. התחום האפור נותר – וכנראה יוותר שכזה עוד זמן רב – ההגדרה המדוייקת של הביטוי “כהלכה”. עוד יש לציין שבית המשפט העליון נקט אף בעמדה מחמירה יותר ממסקנת הפוסקים, בנוגע ליהודי שהמיר את דתו. בפסק הדין המפורסם בנוגע לנזיר הכרמליטי “האח דניאל” שנולד כיהודי והתנצר, קבע בית המשפט בזמנו שאינו זכאי חוק השבות.

השאלה האמיתית העומדת על הפרק היא מה התוכן שיוצקת יהדותו של אדם לתוך זהותו. כאן אנו נפגשים עם הסתירה המהותית הקיימת ברישום במשרד הפנים: דת – יהודי, לאום – יהודי. יש כאן הנצחה של ויכוח בלתי פתור מאז ראשיתה של המודרנה ועד היום: האם היהדות היא דת או לאום? המחוקק החליט לא להכריע, בלי לשים לב לכך שההגדרה האחת מגרשת את השניה. “יהודי” (לאום) מגרש “יהודי” (דת). כמו כן, לא נתנה ההגדרה המשפטית מקום לבעלי זהות יהודית שאינם רואים את עצמם כבני דת או בני לאום, ועם כל זאת חשים שייכות עמוקה לעובדת היותם יהודים. אנו ניצבים שוב מול מציאות “שלושת המחנות המתהלכים בקרבנו” שכתב עליהם הראי”ה קוק בספר ‘אורות’ (עמ’ ע-עב), והם: האוחזים בקודש [הדתי], הרואים את עצמם כלאום, ואלה החפצים בתוכן הקוסמופוליטי של הזהות האנושית.

אמנם בודאי צודקים אלה הרואים ביהדות לאום. עם כל זאת יש לדייק את המושגים יותר. אכן, טעות מצויה היא לומר שנהיינו לעם במעמד הר סיני, עם קבלת התורה. אך מיד תישאל השאלה מי הם אלה שהגיעו למרגלות ההר? האם אוסף מקרי של בני אדם, או כפי שהאמת היסטורית צועקת: בני אברהם יצחק ויעקב! אם כן אין נתינת התורה יצירת עם, כי אם כריתת ברית עם עם שכבר קיים. הביטוי שמשתמשים בו התומכים בהגדרה של היהדות כדת “היום הזה נהיית לעם” (דברים כז, ט), שחז”ל דרשו כמתייחס למעמד הר סיני, הינו מקרה קלאסי של הוצאת דבר מהקשרו. הפסוק בשלימותו הוא “שמע ישראל (העם, הקיים כבר), היום הזה נהיית לעם לה’ א-לוהיך”, לאמור שמכאן ואילך זהותך הקולקטיבית קשורה בנותן התורה.

יחד עם זאת, קשה לראות בעם ישראל עם במובן הרגיל. זאת משום שלאומיות בנויה ביסודה מנתונים שעניינם שמירה של הקולקטיב על אופיו ועל רווחתו, מה שמכונה “מכלול האינטרסים” של אותו קולקטיב. באופן פרדוקסלי, ניתן לומר שזו הרחבה של האגואיזם ושל יצר הקיום מהיחיד אל הקבוצה. אמנם קיימים המאפיינים האלה גם בקרב ישראל, אבל נקודת המוצא היא ביסודה אוניברסלית. עצם המושג של “עם נבחר” מניח את קיומה של שליחות אוניברסלית, כפי שמתבאר מסיפור התורה על ראשית היווצרותו של העם הנבחר: “ונברכו בך כל משפחות האדמה” (בראשית יב, ג). כך שבניגוד למקובל במהלך ההתפתחות של הלאומים, שבהם הופיעה השאיפה האוניברסלית בשלב מתקדם של תולדותיהם, ואף לבשה פנים אימפריאליסטיות, הרי שעם ישראל מתחיל את מהלך חייו לכתחילה מתוך השאיפה של תיקון עולם. יוצא שלא ניתן באופן מוחלט להגדיר את הזהות היהודית כלאום במובן המצומצם של המילה. לפי זה, הרצון שלא להיות יהודי, כי אם אזרח העולם הגדול, הקוסמופוליטיות לענפיה, היא בעצמה תופעה יהודית יחודית הנובעת מעצמיותה של הזהות היהודית!

מאלפת היא העובדה שאין עם בעולם שעסוק – באופן כפייתי כמעט – בבירור זהותו כמו העם היהודי. רבים מאוד הם הספרים והכנסים העוסקים בהגדרת הזהות היהודית, עד כדי העלאת שאלת הלגיטימיות של עצם קיומה של הזהות הזאת. נראה שהדבר מעיד כאלף עדים על כך שאנו ניצבים מול תופעה יחידאית בתולדות האנושות, שעוד תעסיק אותנו דורות רבים.

מתוך כל המורכבות של הזהות היהודית, מקבלת שאלת ‘מיהו יהודי’ משמעות עמוקה, תובענית. השאלה הופכת להיות: היהודי, מיהו? נראה שהחברה היהודית עוברת תהליך דיאלקטי של התחככות בין ההגדרות השונות, לקראת סינתזה עליונה, שתכלול את הטוב שבכל אחד ממרכיביה. אם להשתמש בסיסמה, נוכל לומר שהיהודי ההולך ונבנה במהלך ההיסטורי הכולל הוא דתי-לאומי-אוניברסלי, ואף נוכל, אם נרשה לעצמנו מעט מיסטיקה, להוסיף לו את המרכיב ‘יקומי’ ויתקבל דלא”י, למה לא.

על מנת שבירור הזהות היהודית יעלה יפה, שומה עלינו לצאת מצרות האופקים הנכפית עלינו על ידי המגזריות הקיצונית התוקפת את החברה בישראל, כשכל מחנה מתבצר בקלישאות, המעודדות את עצלות המחשבה. אחד המאפיינים של מצב עגום זה, הוא הניגוד המקובל בין תבונה לאמונה, המצטייר – לפעמים בצדק – כניגוד בין נאורות לפרימיטיביות. הניגוד הזה הפך להיות כמעט מוסכמה בלתי מעורערת בחברה כולה, שאף הדתיים בסתרי לבם עשויים להיות שותפים לה. קירוב הלבבות, שרבים מתפארים בו, הופך לאספקת פולקלור לצרכני פולקלור, אך אינו מהוה הצבת אלטרנטיבה רצינית למכלול הנחות היסוד הערכיות שעל פיהן מתנהלת החברה, העשויות לספק מענה לשאלות הגדולות המנסרות בחלל העולם התרבותי. זאת הסיבה לכך שכותב שורות אלה הקים מזה מספר שנים את “בית הספר הגבוה לחוכמת האמונה” ששואף להקמת אליטה רוחנית למדינת ישראל, ולהוות כתובת לבירור מעניה של היהדות לשאלות השעה והנצח כאחד.

אם נשוב להגדרה ההלכתית, התולה את השייכות הלאומית באם ואת השבט או העדה באב, נראה שחברו יחדיו שני המרכיבים של היהודיות: המהות והזהות. מאחר והיהדות היא ביסודה לאום, הרי שהשייכות אליה היא נתון הכפוי על ידי הטבע, מהות. אדם אינו בוחר באיזו אומה להיוולד, שייכותו היא נתון ראשוני, כשם שהידיעה מי היא אימו של אדם נקבעת על ידי הידיעה הוודאית שהוא יצא מרחמה (מבלי להיכנס לשאלות הלכתיות סבוכות בדבר תופעת הפונדקאות), לעומת הייחוס אל האב, הדורש מעורבות של התבונה, כגון דיני נאמנות, חזקה, בדיקה גנטית, וכדומה. לאור זה, הקשר האטימולוגי אם-אומה מקבל משנה תוקף. לעומת זאת, היחוס השבטי או העדתי, מציין יעוד בעל מאפיינים ערכיים, הנמסרים על ידי האב, הנושא את מכלול האידיאלים שעל עם ישראל להגשים, והמגדירים את זהותו.

אנו נתונים במהלך היסטורי מרתק, שאורכו כאורכה של ההיסטוריה האנושית כולה, בעל השלכות מכריעות, הן לגורלו של העם היהודי והן לגורלו של המין האנושי. דורנו מבקש ומתבקש להכריע בשאלות יסוד בנות אלפי שנים באופן שיביא לאחדות ולא לפירוד. אפשר לשמוח על כך, ואפשר להצטער על כך, אבל אי אפשר להישאר אדיש לכך.

אורי שרקי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back to top button