"אני ממש נהנה מכך שיש סוף סוף מישהו
שטורח לא רק לשמוע אותי אלא גם לבקר.
מגיע לו תודה!"

אלא שהדברים התחילו לחרוק מאוד כשהתחלתי להעמיק בלימוד לבדי. לא זאת שראיתי שלמעשה רוב הידע של הר' שרקי בפילוסופיה מגיע – במקרה הטוב – מספרות פילוסופית 'על', אלא שבמקרה הרע הר' שרקי מסתובב עם אותם וורטים שמאפיינים אנשים שקוראים ספרות משנית בלבד. כלומר, הרבה מ'הידע' הרחב שלו הוא למעשה יד־שנייה, וידע שכזה, כשבונים עליו יותר מדי, לא עומד בעומס.

לפחות בפילוסופיה, אני לא יכול להגיד לכם כמה זה קל לזהות אנשים שההיכרות וההבנה שלהם מגיעה בעיקר ממקורות משניים. זו מחלה של ממש, שאפיינה נניח גם את הר' שג"ר, אבל אליו אגיע מאוחר יותר. יותר גרוע, יש משהו לא הגון באופן יסודי בצורת ההנגשה שהר' שרקי מציע לפילוסופיה המערבית: זו הנגשה שיוצרת אווירה של "הנה אנחנו אנשים רציניים, אנחנו מתייחסים לעולם שבחוץ" כאשר בפועל היא מתפקדת יותר כסם משכח: היא פותרת את התלמידים עצמם מלקרוא את הדברים בעצמם משום שהיא מעניקה 'צורת התגוננות', או 'שורה תחתונה' של הדברים באופן שהלכה למעשה מבטל את הצורך לגשת בעצמך למחשבה. התוצר הבלתי־נמנע של רטוריקה מהסוג הזה היא אנשים שהולכים בלי ומרגישים עם. שעבורם יש התרחשות מחוץ לבית המדרש, אבל הנה, יש גלולה שתיווכה לכם את העיקר של מה שקורה שם, ואין צורך לגשת לדברים עצמם.

זו מחלה מאוד אמיתית של הציונות הדתית שהר' שרקי היה מחלוציה, הרבה לפני שהיקס נכנס לאופנה (הוא בעיה אחרת). כדי שבכל זאת אני לא אדבר באוויר, אני אתן לכם כמה דוגמאות להתנהלות מהסגנון הזה:

1. יש לר' שרקי וורט ידוע על ניטשה. הוא סיפר אותו בשיעור שהלכתי אליו בליל שבועות לפני כמה שנים, אבל מאז שמעתי שהוא כרגיל (זה דווקא בסדר, אי־אפשר כל הזמן לחדש) חוזר עליו שוב ושוב. לפי הוורט שלו, 'ההוכחה' של ניטשה לאי־קיום אלוהים היא שלא ייתכן שקיים אלוהים, כי אלוהים הוא טוב, ואם הוא קיים, הרי שלא ייתכן שלא אקנא בו, מכאן, שאלוהים גורם לקנאה, ולכן הוא אינו טוב, ולכן אלוהים אינו קיים. עכשיו, קראתי את כל הכתבים הידועים של ניטשה וגם חלק מאלו הפחות ידועים. מעולם לא שמעתי ממנו טיעון כזה. יתר על כן, צורת ההצגה של הסיפור הזה תמיד לוותה באיזה מן טקס תמוהה בעיניי: "היה איזה גוי גדול בשם פרידריך ניטשה [...]",כביכול בעצם הבאת הדברים באופן הזה יש משום הכנסה אצילית של גוי לבית המדרש מצד אחד, אך מצד שני דבריו לא זוכים להיות אלא 'משענת' למהלך בלתי־קשור כמעט לחלוטין. יצויין שאצל הר' שרקי תמיד יש מעט אירוניה בהצגות יידישקייט מהסוג הזה, אבל מנוכחות בשיעורים שלו, אומר בצורה חד־משמעית שאירוניה מהסוג הזה דווקא נמנעת מהרוב המוחץ של קהל השומעים שלו.

מכל מקום, חרגתי מהנושא. אין לניטשה טענה כזאת. אבל מי כן מביא טענה כזאת בשמו? פראנץ רוזנצוויג. עכשיו צריך לציין הבדל היסטורי משמעותי בהקשרים. כשרוזנצוויג כותב על ניטשה למשל שהוא "שילב את דמותו של הפילוסוף עם הקדוש" ברור לקורא הגרמני שמדובר בפרשנות, לא דיווח, של רוזנצוויג על ניטשה. מצד שני, כשמצטטים את רוזנצוויג (בלי להביא מקור) כמו במה שהוזכר לעיל לגבי ניטשה, נוצר לחלוטין הרושם שניטשה הוא זה שטען את הטיעון. עכשיו, איני יודע אם מדובר בהעלמה מכוונת, טעות, או פשוט חוסר הבנה של מה שרוזנצוויג עושה.

מכל מקום, ללא ההקשר אצל רוזנצוויג, שבו ניטשה הופך למומנט בבניית המחשבה של רוזנצוויג עצמו יותר מאשר דמות עצמאית, ההצגה הזו שקרית לחלוטין. לא רק שניטשה לא העלה טיעון כזה על בדל שפתיו, אלא שזה כמעט בלתי־אפשרי שהוא היה חושב לטעון אותו. לא רק משום שהסגנון של טעינת הטענות מהסוג הזה זר לו, אלא משום התוכן המשתמע של הטענה: משתמע שניטשה הוא אדם קטנוני שלא מסוגל לסבול שישנם בעולם דברים גדולים ממנו, או מכל אדם אחר. משתמע שניטשה רואה בקנאה סיבה לגיטימית לפעולה.

אלא ש"נפש היודעה ממקורותיה הראשונים" רואה את הפך הדבר. אולי הטיעון העקבי ביותר בגוף המחשבה שניטשה העמיד הוא ההתנגדות לקטנוניות האנושית ולקנאה האנושית בגדולה כמניעה לפעולה בפרט. זה עיקר טיעונו ב"גינאולוגיה של המוסר" כנגד עליית הנצרות, שהונעה לדעתו מתוך קנאה לאצולה הרומית בעיצוב עיקריה. זה עיקר טיעונו אפילו כנגד המודרנה בכללה והנטייה שלה ליצר אנשים קטנים ובינוניים מתוך אידאולוגיה.

בעיה דומה של קריאה ממקורות משניים מציגה את עצמה כל פעם שהר' שרקי מגיע לדבר עם קאנט, שפינוזה, קירקגור, אריסטו, אפלטון וכו' כמעט ללא יוצא מן הכלל. כמעט תמיד יש באיזכור שלהם מעין הולכת שולל. אתעכב על עוד דוגמא אחת כזו ואז אעבור לנושא מהותי יותר.

2. הר' שרקי לעתים קרובות מואשם ב"הגליאניות". צריך לומר שמדובר בהאשמה לא מקורית במיוחד. חוקרי היהדות מלפני שני דורות נהגו להתלהב מאוד כל פעם שהם מצאו בקרב היהודים "השפעה מבחוץ" וחגגו על דברים כמו "למהלך האידאות בישראל" כמוצאי שלל רב. ייתכן שבנהירה הזאת ל"זהב" אנשים כמו בן־שלמה למשל לא שמו לב לצדדים השטחיים יותר בהתקבלות של הפילוסופים בקרב האורתודוקסים. שוב, דוגמא לדבר היא דווקא השימוש החוזר של הר' ב"תזה, אנטיתזה וסניתזה". זוכרים שאמרתי לכם שקל לזהות אנשים שמכירים פילוסופים רק ממקורות משניים? זה אחד המקרים האלה.

אצל הגל עצמו, המינוח מופיע פעמים ספורות בלבד. לדעתי, נתקלתי בו אולי פעמיים, כאשר פעם אחת לפחות אני זוכר מתוך ההרצאות הפופולריות שלו בדווקא על הפילוסופיה של הזמן ההיסטורי־עולמי. ובצדק, משום שהמושגים האלה לא עוזרים הרבה להגל. הם הרבה יותר דומיננטיים בכתבים של פיכטה, משם הם נכנסו לאופנה של האידיאליזם הגרמני. ובכל זאת, ההופעה החוזרת ונשנית שלהם אצל הר' שרקי היא סימפטום של הספרות המחקרית המשנית אודות הגל של הדור הקודם בישראל. היא סימפטומטית באופן מובן, וזה הנטייה של הציונות הדתית לאמץ את הדימויים שנותנים לה מבחוץ להזדהות העצמית שלה. אני רק מחכה שמישהו יעשה היסטוריה של התואר "משיחי", מזיהוי של אנשים כמו קלוזנר, דרך הביקורת האקדמית ועד ההתקבלות בתודעה העצמית של הציונות הדתית.

אותו סיפור עם הגל והר' שרקי. הוא אמנם מציג את עצמו כמסויג מהזיהוי, תמיד מציין שזה מה ש"מאשימים אותו בו", כביכול מתוך ניכור מסוים לזיהוי מבחוץ, אבל למעשה הוא כמעט תמיד ממשיך לטיעונים שמאפיינים התקבלות מאוד שטחית של סגנון הטיעון ההגליאני. מי ששומע את הר' שרקי מדבר בנושא לא יכול שלא לתהות האם המשנה של הגל (ושל הר' קוק כפועל יוצא) לא מסתכמת למעשה ב"הכלה" של הצד השני בדיון, זיהוי של "האמת" בצד השני והעלאה של העמדה של עצמי לעמדה מכילה יותר. אין זכר למכניזם של התודעה העצמית המורכב שמפתח את הניכור, או לדיאלקטיקה של האדון־עבד. כלומר, יש זכר ספורדי ("צריך שברמה מסוימת הציבור הדתי, החילוני והשמאלני לא יבינו זה את זה כי..."), אבל לא שיטתי. מה שמתסכל במיוחד בהתקבלות הזאת של הגל זה שהגל עשה מאמצים אדירים (לא נכנס כרגע לכמה היו מוצלחים) לא לדבר על איזושהי עמדה "מבחוץ" בשל הסכמטיות שהוא מציע של התהליך בכללותו, אלא לנסות להכנס באופן פרטני לעמדה באופן אישי בכדי הרוח תוכל לגדול ממנה באופן אורגני. במילים אחרות – אין לי בעיה עם פטרנליזם, אבל בבקשה שההורה יכיר באופן אינטימי את הבעיות ולא יחזור באופן ריק על הסיסמא שהוא יודע יותר טוב מהילד – בשעה שהוא לא מתאמץ להבינו כלל.

3. יש לר' שרקי סיפור מפוקפק במיוחד על הפילוסופיה כמוסד היסטורי. מפוקפק הן מצד איך שהוא מאבחן את ראשיתו והן מצד איך שהוא מאבחן את אחריתו. את ראשיתו הוא מאבחן כתוצר של חורבן בין המקדש השני ואת אחריתו כתוצר של תהליך תחילת הגאולה. עכשיו, מעבר לפרטנזיות הגרמניות שמשתמעות מאבחון גורלה ההיסטורי של הפילוסופיה כמוסד היסטורי, יש פה בעיה יסודית יותר. בלוח הזמנים שמציעה הפרשנות התיאודיצאית להיסטוריה, דיוק היסטורי נתפס כמפריע למהות ההיסטוריוסופית. לא משנה ששיא פעילותו של תאלס כהנראה היתה בכלל לפני חורבן הבית הראשון, העיקר לספר שהפילוסופיה היא תחליף חיוור להתגלות אלוהית ישירה. אז מה אם יש כל מני עובדות היסטוריות שמפריעות לנו, שאפשר להסביר בדיעבד כ'היחלשות' האינסטינקט הפוליתאיסטי־דתי, כמו שקסנופנס היה למעשה אדם שחשב בעיקר סוג של תיאולוגיה פוליטאיסטית או שאחד הצירים המרכזיים של הכתבים האפלטונים אלו ההתגלויות של סוקרטס (של הדיימון, או ההתגלות יד שנייה של אפולו). העיקר לספר שאצל אריסטו "זה כבר נעלם". אז לא, אצל אריסטו זה לא נעלם.

יותר מזה, זה לא נעלם מהסטואים, וזה לא נעלם מהנאו־אפלטונים. ההתגלות כמקור ללימוד

תגובת הרב:

אני ממש נהנה מכך שיש סוף סוף מישהו שטורח לא רק לשמוע אותי אלא גם לבקר.
 מגיעה לו תודה.

לגבי הידע שלי בפילוסופיה.  נטען שהוא ממקורות משניים. זה נכון חלקית, ואין בכך פסול. אלא שהאמת היא שאני בכל זאת משתדל ללמוד את דברי הפילוסופים במקורם. יש לי שעות רבות של בליעת היוונים, בייקון, וולטר, לוק, דקרט, שפינוזה, מונטיין, מונטסקיו, רוסו, קאנט, ניטשה, לוינס, סארטר ועוד. אינני טוען לכתר מומחיות בכל מכמני הפילוסופיה.

מה שהפתיע אותי בביקורת, הוא ההאשמה שאני שותף לעידוד המגמה לסמוך על הרבנים בכל נושאי התרבות הכללית, בעוד שכוונתי המודעת היא אדרבה לגרום לסקרנות מצד הלומדים ולהיפגש עם הדיעות המנסרות בחלל העולם. יש גם לזכור שלא כולם מסוגלים לקרוא פילוסופיה במקור. על כל פנים, הביקורת גורמת לי לבדוק את עצמי יותר בתחום הזה.

לגבי הטיעון של ניטשה, שמעתי אותו לראשונה בצעירותי לפני שקראתי את ניטשה, מפיו של מי שכן קרא אותו, הלוא הוא אביעזר רביצקי. הטיעון מובא באורות הקודש בחלק האחדות הכוללת פרק ה. מקורו המדוייק נעלם ממני כעת, אבל זה בהחלט משתלב היטב בהילך הרוח האתיאיסטי של כה אמר זרתוסטרה.  (קראתי). אמנם שמע הרב קוק על רוזנצוייג, אבל לא נראה לי ששאב ממנו את הפרשנות בדברי ניטשה. האמירה "יש גוי האומר כך וכך" השגורה בפי, עניינה להצביע על כך שהיות ההוגה גוי מאפיינת את מחשבתו. כשאמרתי בפני קבוצה של צעירים חילונים שהגוי דקרט אמר "אני חושב משמע אני קיים", התקומם אחד השומעים: מדוע אתה מתבטא כך? עניתי לו שאם דקרט היה יהודי היה אומר "אני מודה לכן אני קיים (עיין עו"ר א, א).

מעניין שההוגים שהמבקר אומר שידיעתי בהם היא ממקורות משניים, הם אלה שקראתי, לפחות חלק גדול מכתביהם.

הגל. "מאשימים" אותי. נכון, בצדק. השימוש החוזר ונשנה בדיאלקטיקה ההגליאנית היא פרי האימוץ של המושג על ידי מרקס תלמידו. כשקרלו שטרנגר שאל אותי אם נכון לזהות אותי כהגליאני-מיסטי, עניתי לו שזה נכון. נראה לי שההיכרות עם הגל אצל הרב קוק התחילה מ"מורה נבוכי הזמן".

לגבי ראשיתה של הפילוסופיה. אני רגיל לציין שהקדם סוקרטי הראשון – תאלס – הוא בן דור חורבן בית ראשון, ושמכאן ואילך נחלשת הנבואה ועולה הפילוסופיה, כתהליכים מקבילים. לגבי סיומה של הפילוסופיה עם קאנט, כוונתי לאובדן התקווה לתאר מציאות אובייקטיבית. עיין קול הנבואה בפרק "הטעות הראשית בביקורת התבונה הטהורה".

נסיונות הניאו-אפלטונים ודומיהם להמשיך את חוויית ההתגלות נערכים על רקע התגברות הפילוסופיה. גם המיסטיקה.

ביקורת המקרא. אני לא מצליח לראות איפה מצא המבקר שכל התמודדותי עם תורת התעודות מסתכמת בהפניה לרד"צ הופמן. יעויין במאמרי "ביקורת המקרא" בספר "קדושה וטבע".

באופן כללי הבקשה לחשיבה עצמאית בהחלט היא בכלל מטרותי.