זמני החיים
ראוי לציין כל מאורע שמח על ידי לבישת בגדים נאים, אכילה (או קביעת סעודה), שירים, ריקודים, מוזיקה, שבח לבורא ודברי תורה, בין של האדם שבגינו השמחה, בין של המשתתפים בשמחתו.
לידות
מי שנולד לו בן או בת מברך: ‘שהחיינו’ (עמ’ 45).
מספר ימים לאחר הלידה ראוי לעשות מסיבת הודיה לה’ על הלידה החדשה ולהודיע את שם הילוד בקהל. הנוכחים יברכו אותו/אותה.
גם אם כבר נתן את השם לפני הפקיד הרשמי, טוב יעשה אם ידרוש את השם לפני הציבור ויודיע מדוע בחר בשם הזה.
בר מצווה ובת מצווה
בהגיע נער ונערה לגיל בגרות, יש לערוך טקס רשמי ושמח לכבוד כניסת האדם לעול מצוות.
עורכים סעודה והנער יקיים מצוות צדקה שהיא אחת מהמצוות שנצטוו בהן בני נח, בדמות מתן צדקה, גמילות חסדים או פעולה שיש בה משמעות של עזרה לזולת.
במידה וכמה צעירים מקיימים את הטקס, אפשר לעשות חסד קבוצתי.
יינתן בפני הציבור נאום קצר, שבו הנער (או הנערה) יקבל על עצמו את שבע המצוות שבהן נצטוו בני נח מאת ה’ על ידי תורת משה. ויודה להוריו שהביאוהו עד הלום ולכל האורחים שבאו להשתתף בשמחתו.
נוהגים לתת מתנות לבר מצווה. טוב לחגוג בריקודים, במוזיקה ובסעודה.
נישואין
נצטוו אדם וחוה לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. וכך נאמר גם לנח אחרי צאתו מן התיבה: “וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ” (בראשית ט, ז). נאמר בתורה: “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא יט, יח), ואמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה – וזה שייך בין איש לאשתו
. לאמור, שהמשכת הדורות והאהבה בין בני האדם הם מהיסודות המרכזיים ביותר שלימדתנו תורת משה. משום כך, הדרך הראויה ביותר למימוש האהבה בין איש לאשה הוא על ידי מוסד הנישואין, היוצר מחויבות הדדית לבניין בית בריא, שבו יגדלו ויתחנכו הדורות הבאים, בבריאות הגוף והנפש כאחת.
אופן ההתקשרות המומלץ הוא טקס החופה שבו נעשות פעולות המביעות ההתקשרות ההדדית של בני הזוג ונאמנותם זה לזה.
החלק הראשון הוא הקידושין. בטקס זה, הבעל מבטא את מחויבותו כלפי האשה במתן חפץ במתנה, כגון טבעת או כל תכשיט אחר.
נהוג לערוך את הטקס במקום שיכול להכיל נוכחים רבים. החתן והכלה לובשים בגדים נאים.
החתן פונה אל הכלה ואומר: הרי את מקודשת לי בטבעת זו (בתכשיט זה). הכלה מקבלת את הטבעת על ידה, וכל הנוכחים מברכים בברכת ‘מזל טוב והצלחה’ את החתן ואת הכלה.
לאחר מכן, עורך החופה ממלא כוס יין ומברך את הברכות דלהלן:
- בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.
- בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ.
- בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם.
- בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה יי, יוֹצֵר הָאָדָם.
- שַׂמֵחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם. בָּרוּךְ אַתָּה יי, מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה.
החתן והכלה חותמים על שטר התחייבות הדדית לקיים את הבית בנאמנות, ומקבלים תעודת נישואין המנוסחת על ידי ראשי הקהילה. עותק אחד יישמר בארכיון הקהילה, ועוד שני עותקים ינתנו בידיהם.
גירושין
אם, חלילה, לא עלה הקשר של בני הזוג יפה, מסדירים את היפרדותם באופן רשמי בפני אחד הנציגים הרשמיים של הקהילה. רצונם להפרד יירשם במסמך משותף והבעל יאמר בנוכחות עדים: “הרי את מגורשת ומותרת לכל אדם”, או האשה תאמר: “הריני יוצאת מתחת רשותך ומותרת לכל אדם” (ע”פ הרמב”ם, הלכות מלכים, פ”ט ה”ט).
מסדרי ההלויה
בסיום הקבורה, לאחר סתימת הגולל, אחד הנוכחים יאמר בפני האבלים את צידוק הדין:
צַדִּיק אַתָּה אֲדֹנָי, וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ. צַדִּיק אֲדֹנָי בְּכָל דְּרָכָיו, וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו. צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם, וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת. מִשְׁפְּטֵי אֲדֹנָי אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו. בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה. וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ, וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ. קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא, וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו. הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין, וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה. אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה, וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה. הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. דַּיָּן הָאֱמֶת, שֹׁפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת, בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת, כִּי כָל מִשְׁפָּטָיו צֶדֶק וֶאֱמֶת. בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי אֲדֹנָי דִּבֵּר. יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל. וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ, וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ. אֲדֹנָי הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ.
לאחר מכן אומרים את ההשכבה:
הַמְרַחֵם עַל כָּל בְּרִיּוֹתָיו הוּא יָחוֹס וְיַחְמוֹל וִירַחֵם עַל נֶפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל (שם הנפטר/ת). רוּחַ יי תְּנִיחֶנּוּ (לאשה – תְּנִיחֶנָּה) בְגַן עֵדֶן:
נוהגים לאחר הקבורה שהקהל אומר לאבלים:
“מִן הַשָּׁמַיִם תְּנֻחָמוּ”.
ניחום אבלים
מצוות ניחום אבלים היא אחת מהמצוות החשובות ביותר, אפילו יותר מ’ביקור חולים’, מפני שבמצוות ניחום אבלים אנו עושים חסד גם עם המתים וגם עם החיים.
נהוג שכאשר באים לניחום אבלים, אין מתלבשים במיוחד בבגדים יפים, וגם לא מתבשמים במיוחד, אלא באים כדרך שהולכים ברחוב.
כאשר יוצאים ונכנסים מהבית לא אומרים לאבלים ‘שלום’ וגם עדיף לחכות שהאבל יפתח בשיחה ולא לפתוח בשיחה לפניו.
אפשר ואף מומלץ במידה וישנה קירבה אל האבלים להביא כאשר באים לניחום אבלים אוכל או שתייה בכדי להקל עליהם את האירוח של כל המנחמים.
לא כדאי להכתיב פרטים, זה תלוי בתרבות
כאשר קמים לצאת מהבית, אומרים לאבלים:
“מִן הַשָּׁמַיִם תְּנֻחָמוּ”.