שער תמוז- אב

תשעה באב – גירוש ספרד

תשעה באב – תאריך היסטורי

גירוש ספרד, מהמאורעות הקשים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, התרחש בתשעה באב. זה דבר מופלא, שכל המאורעות הקשים ביותר של אומתנו אירעו באותו תאריך בדיוק. תופעה זו מוכיחה שאיננו עזובים, ושיש מי שמכוון את המאורעות. לו המאורעות הללו היו מתרחשים בתאריכים שונים, היינו יכולים לחשוב שאולי הקב”ה עזב אותנו ושאין שכינה בתוכנו, חלילה. אבל מעצם העובדה שהם התרחשו באותו תאריך, ניתן ללמוד שהקב”ה דואג לנו גם כשהוא מכה בנו, ומכוון כל מאורע והתרחשות לתקופה הראויה להם. אם כן, יש מעט נחמה בכך שהצרות הקשות הללו התרחשו דווקא בתאריך אחד, בתשעה באב.

המשנה (תענית ד, ו) מונה חמישה דברים שהתרחשו בתשעה באב:

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה.

מאז תקופת המשנה נוספו עוד צרות בתשעה באב, והבולטות שבהן: גירוש ספרד ותחילת מלחמת העולם הראשונה. העובדה שגירוש ספרד חל בתשעה באב מלמדת אותנו כי זהו אירוע משמעותי יותר משאר הצרות הרבות שפקדו את עמנו לאורך ההיסטוריה.

שנת ה’רנ”ב

יש לברר מה היה נורא כל כך דווקא בגירוש ספרד. באותה תקופה היו גירושים גדולים נוספים בכמה מארצות אירופה: בצרפת, באנגליה וגרמניה. אך בכל זאת לגירוש ספרד יש מעמד מיוחד, ונראה כי הוא היה משמעותי הרבה יותר מהגירושים האחרים. כדי להבין את משמעותו המיוחדת נעסוק מעט בנושא מטפיזי הנוגע לשנה בה חל גירוש ספרד, הלוא היא שנת ה’רנ”ב (1492), וזה, כפי שנראה בהמשך, מסביר מדוע דווקא בזמן הזה התרחש הגירוש.

אצל חכמי הסוד יש רמז שיסודו בתלמוד, שהיות וימות העולם הם ששת אלפים שנה, יש התאמה בין ששת ימי הבריאה לבין ימות העולם. המקור להקבלה זו נמצא אצל הרמב”ן, ובהמשך היא פותחה ע”י הגאון מווילנה. לפי שיטה זו, קיים סדר בהיסטוריה שניתן לחזותו מראש על פי סידור מעשה בראשית. כיום אנו נמצאים באלף השישי, כלומר בשנים חמשת אלפים ואחד עד ששת אלפים, המקבילות ליום השישי שבו נברא האדם. באופן זה ניתן היה לחשב מתי תקום מדינת ישראל, והגר”א אכן רמז שזה יקרה בשנת 5708 (1948).

הגר”א מסביר כי במחצית הראשונה של כל אלף לא מתרחש שום אירוע משמעותי, מכיוון שחמש מאות השנים הראשונות של כל אלף מכוונות כנגד הלילה של כל אחד מששת ימי הבריאה, והקב”ה ברא את עולמו ביום ולא בלילה.[20] המאורעות העיקריים בכל אלף תמיד התרחשו במחצית השנייה שלו, בחמש מאות השנים האחרונות. במקרה של האלף השישי, המאורעות המשמעותיים התרחשו ועדיין מתרחשים החל משנת ה’ת”ק, כלומר משנת 1740 ואילך.

גירוש ספרד התרחש קודם לכן, בשנת ה’רנ”ב, כמאתיים חמישים שנה לפני אמצע האלף הנוכחי. לפי זה, השנה של גירוש ספרד חלה בדיוק בחצות הלילה שבין היום החמישי ליום השישי – וזהו זמן מאוד מיוחד, הזמן בו שורר הרבה חושך בעולם, אך אפשר כבר לחוש את היום הבא. כנקודה זו כבר עברנו את חצות הלילה, ואנו בפתח חציו השני של הלילה, מתקרבים אל בוקרו של היום הבא. חצות הלילה הוא זמן מאד מיוחד, וזו הסיבה שבעלי נשמה זכה קמים בזמן הזה (יש רמזים לכך בזוהר ובתלמוד) ועושים תיקון חצות – מצטערים על החורבן מתוך ציפייה עזה לגאולה.

איך מתעוררים בדיוק בחצות? כיצד ניתן לדעת מתי חל חצות הלילה? הרי את שאר הזמנים ההלכתיים אפשר לראות בנקל: עמוד השחר, הנץ החמה, שקיעה ועוד. את כל הזמנים הללו ניתן לראות בעין, אך לחצות הלילה אין כל סימן. ובכל זאת, יש אנשים שנשמתם אומרת להם מתי חל חצות הלילה, כמו דוד המלך (ברכות ד).

גירוש ספרד חל בשנת ה’רנ”ב – בחצות הלילה האחרון, באמצע שנות הגלות ותחילת ראשית התעוררות הגאולה. היו רבנים שסברו ששנה זו תהיה שנת הגאולה, שכן נאמר: “מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ” (ירמיהו, לא, ט) והמילה “מזרה” בגימטריה היא רנ”ב.

רקע היסטורי

היום בו חתם פרדיננד מלך ספרד על גזירת הגירוש היה ה’ באייר. ביום זה הוא חתם על צו הגירוש שנקבע לתשעה באב. תאריך החתימה לא היה מקרי. היה בו פוטנציאל של גאולה. ההשגחה אמרה לנו, באמצעות מלך ספרד, שאפשר לבחור בין ה’ באייר לתשעה באב – גאולה או גלות. האם היהודים שגורשו מספרד היו צריכים לעלות בהמוניהם לארץ ישראל? אולי לזאת כיוון מלך ספרד כשחתם על צו הגירוש דווקא בה’ באייר.

מה היו הסיבות שהניאו את מלך ספרד להסכים לגירוש כל היהודים מארצו? ככל הנראה הדבר היה קשור לניצחון הגדול שנחל פרדיננד באותה תקופה במלחמתו נגד המוסלמים. בשנים שקדמו לגירוש התנהלה מלחמה קשה בין הנוצרים למוסלמים בספרד. כ-700 שנה קודם לכן פלשו המוסלמים לספרד וכבשו את כמעט את כולה, למעט חלקה הצפוני. במשך מאות שנים התנהלו מלחמות עקובות מדם עד שהנוצרים הצליחו לאט לאט לכבוש מחדש את כל ספרד. בסופו של דבר ספרד נשלטה בידי ארבע ממלכות: פורטוגל, נווארה, ארגון וקסטיליה. שתי הממלכות האחרונות היו הגדולות מבין הארבע, כאשר בארגון שלט המלך פרדיננד, ובקסטיליה המלכה איזבלה. בשלב מסוים פרדיננד התחתן עם איזבלה וכך קמה ממלכת ספרד המאוחדת. רק בדרום ספרד נותרה עדיין ממלכה מוסלמית – גרנדה, שהייתה המעוז האחרון של המוסלמים באירופה.

לאחר איחוד כל הממלכות הנוצריות בספרד, הצליח פרדיננד לכבוש גם את ממלכת גרנדה, וכך הפך את כל ספרד, ולמעשה את אירופה כולה, לנוצרית. בעקבות הניצחון הגדול שנחל, חשב פרדיננד שהוא צריך להודות לאלילו, וכמחווה על הניצחון שהכריע את הכף לטובת הנצרות, החליט לגרש את כל יהודי הממלכה.

במבט כולל יותר, הגירוש הסופי של המוסלמים מאירופה היווה תפנית משמעותית ביותר בחיי התרבות העולמית. במאות השנים שקדמו לכך, התרבות המובילה בעולם הייתה התרבות המוסלמית, ומאז ואילך עבר השלטון התרבותי לאירופה ולנצרות שתפסה את מקום האסלאם. אין זה מקרה שבאותה שנה בדיוק גילו הספרדים את יבשת אמריקה. מאורע זה סימל את ראשית ההתפשטות האימפריאליסטית של אירופה על התרבות העולמית.

רדיפות היהודים

כמאה שנים לפני גירוש ספרד, החלה פעילות אינטנסיבית של מספר כמרים נוצרים דומיניקנים נגד היהדות והאסלאם. באותם ימים היו בספרד ארבעה זרמים עיקריים: נצרות, אסלאם, יהדות ופילוסופיה (אריסטוטלית). העמדות שתפסו היהודים הן בתחום הפוליטי והכלכלי והן בתחום התרבותי, איימו על הממסד הנוצרי, שחשש שהנוצרים יקנאו ביהודים ויתגיירו, ולכן אסר בשלב מסוים על היהודים להחזיק משרתים נוצרים בביתם.

עוד קודם לכן החלו הוויכוחים הפומביים בין נציגי היהדות והנצרות. המפורסם שבהם הוא הוויכוח בו נטל חלק הרמב”ן, שהתרחש בברצלונה כשלוש מאות שנה לפני גירוש ספרד. הרמב”ן, שהוזמן על ידי מלך ארגון לוויכוח עם נציגי הכמרים הדומיניקנים, אמנם נחל ניצחון אדיר וביזה את האמונה הנוצרית, אבל בעקבות כך נאלץ לעזוב את ספרד ועלה לארץ ישראל.[21]

לאחר תקופת הוויכוחים החלה תופעת ההתנצרות וההשתמדות של יהודים, לפעמים מרצון, אך על פי רוב מאונס. בשנת ה’קנ”א (1391) החלו פרעות בכל רחבי ספרד בעקבות הסתה של הכמרים. בפרעות אלו נרצחו יהודים רבים, ורבים אחרים אולצו להתנצר. יהודי שהתנצר ואחר כך חזר ליהדותו הוצא להורג. כמאה שנים לאחר מכן, בלחץ הכנסייה, הוקמה האינקוויזיציה.

האינקוויזיציה הייתה בית משפט שתפקידו לחקור סטיות מהאמונה הנוצרית הצרופה. בתחילת דרכה היא רדפה בעיקר נוצרים שנחשדו בקיום מנהגים יהודיים, אך ביהודים מוצהרים היא לא נגעה. באותן שנים גם הוקם מעין מעמד חדש בספרד: ‘הנוצרים החדשים’. למעמד זה השתייכו כל היהודים שאולצו להתנצר, או שהתנצרו מרצון. על מנת להתקבל למשרה ממשלתית או צבאית, היה על המועמד להביא הוכחות שהוא ‘נוצרי ישן’, כלומר להוכיח שאבות אבותיו היו נוצרים.

דון יצחק אברבנאל

בשנת ה’קנ”א, לאחר שיהודים רבים נרצחו בפרעות (וביניהם גם רבי יהודה בן הרא”ש ועוד תלמידי חכמים), החליטו רבנים רבים לעזוב את ספרד ולהגר לארצות אחרות: לנווארה, פורטוגל, נאפולי, ובעיקר לצפון אפריקה. זו לא הייתה בריחה מבוהלת, אלא יציאה מסודרת של קהילות שלמות שהעתיקו את מושבן לארצות השכנות. הגירה זו היא שהצילה בדיעבד את מורשת יהדות ספרד. רוב היהודים הספיקו לעזוב את ספרד לפני שהאינקוויזיציה הגדילה את כוחה באופן משמעותי. אבל היו גם יהודים שהחליטו להישאר למרות הרדיפות. הבולטים שבהם היו: הר”ן, בעל ה’נימוקי יוסף’, רבי יוסף אלבו, וגדול חכמי ספרד באותה תקופה – דון יצחק אברבנאל.

דון יצחק אברבנאל נולד בפורטוגל, שם התמנה לשר בממשלת המלך. לאחר שהעלילו עליו עלילה שקרית, נאלץ לעזוב את פורטוגל ולברוח לקסטיליה, שהייתה אז תחת שלטונה של איזבלה, לפני האיחוד עם ממלכת ארגון. שם הוא התמנה לשר האוצר בממשלת קסטיליה, ואחר כך לשר האוצר של ממלכת ספרד המאוחדת. דון יצחק אברבנאל היה עשיר גדול, והיה תפארת לעמו. הוא היה גם מדינאי גדול וגם תלמיד חכם עצום שכתב ספרים רבים. עוד קודם שנחתם צו הגירוש, הוא פעל נמרצות למען ביטול הגזירה אך בסופו של דבר נכשל. הוא גלה יחד עם בני עמו לאיטליה והתיישב בעיר נאפולי. גם שם הוא מונה לשר אוצר.

גזירת הגירוש

באותם הימים התעצמה השנאה ליהודים והרדיפות גברו. הסיבה לכך לא הייתה רק דתית אלא גם כלכלית, שכן כל מי שנתפס רכושו היה מוחרם לאוצר המלך. אדם שהיה רוצה להיפטר ממתחרה בעסק שלו (בין אם יהודי ובין אם נוצרי), היה מלשין עליו לאינקוויזיציה, ולמלך היה אינטרס כלכלי מובהק שאותו אדם יימצא אשם. כשעמדה על הפרק שאלת גירוש היהודים מספרד, אחד השיקולים המרכזיים היה השיקול הכלכלי, בשל הצורך לכסות את הגירעון של הממלכה, שהמלחמות הרבות דלדלו את אוצרותיה.

בראש האינקוויזיציה בתקופה ההיא עמד יהודי מומר בשם תומאס דה טורקמדה, שהפך לכומר ושנא באופן מיוחד את מסורת אבותיו. אותו טורקמדה עמד ליד המלך והמלכה כאשר הגיע דון יצחק אברבנאל ובידו הצעת פשרה: שלושים אלף דוקטים של זהב בתמורה לביטול הגזירה. לשמע הדברים, זרק טורקמדה את הצלב שהיה תלוי על צווארו ואמר: את ישו מכרו תמורת שלושים שקלי כסף, ועכשיו רוצים למכור אותו שוב תמורת שלושים אלף מטבעות?! למלך ולמלכה לא הייתה ברירה והם החליטו לאשר את גזירת הגירוש. ליהודים ניתנה האפשרות להתנצר או לעזוב את ממלכת ספרד.

לאחד הגזירה, כיוון שכוחה של האינקוויזיציה היה רב, כבר לא יכלו היהודים לשמור על דתם בסתר כבעבר.[22] רבים מיהודי ספרד התנצרו. מסופר על אחד מרבני ספרד החשובים שהתנצר, כיוון ששמע מאחורי הפרגוד שאלמלא כן יהרגו את כל יהודי הממלכה. חלק גדול מהיהודים מתו על קידוש השם, ורבים נאלצו לנטוש את רכושם ולברוח. לפי עדותו של דון יצחק אברבנאל (וכן ע”פ אומדן ההיסטוריונים), כשלוש מאות אלף יהודים עזבו את ספרד תוך שלושה חודשים בעקבות הגזירה. לאחר מכן המשיכו יהודים רבים לעזוב את ספרד בתור נוצרים, ביניהם היהודים שהקימו את הקהילה היהודית באמסטרדם, שהיו יהודים מומרים. שחזרו ליהדותם.

לאחר הגירוש נפוצו היהודים לכל עבר. חלקם ברחו ליבשת החדשה – אמריקה, חלקם לצפון אפריקה, לפורטוגל (משם גורשו ארבע שנים יותר מאוחר על ידי מלך פורטוגל, מנואל) וחלק ברחו להולנד ולאנגליה. מעט יהודים ברחו לצרפת, דבר שהיה מסובך יותר, מפני שבצרפת נגזרה גזירת גירוש על היהודים כעשרים שנה קודם לגירוש ספרד. היהודים שברחו לצרפת התיישבו בעיר בורדו. הם קראו לעצמם ‘הנוצרים החדשים’ והורשו לשמור על יהדותם שלא באופן רשמי.

דון יוסף נשיא

מרבית היהודים ברחו לארצות שהיו תחת שלטונה של האימפריה התורכית:[23] תורכיה, מצרים, יוון וארץ ישראל. בשלב זה החל להתרקם קשר בין יהודי מערב אירופה, בעיקר מבלגיה ומהולנד, לבין היהודים שהשתכנו באימפריה התורכית. היהודים קיימו ביניהם קשרי מסחר, ובעקבות כך הכלכלה התורכית החלה לשגשג. כך שלא עבר זמן רב, ודון יוסף נשיא, מי שהיה בן למשפחת אנוסים מפורטוגל, חזר ליהדותו והתמנה לראש הממשלה של האימפריה התורכית. דון יוסף נשיא היה יהודי בעל מחשבה מדינית ובעל גאווה יהודית. כששמע שבאנקונה שבאיטליה העלו אנוסים על המוקד בהוראת האפיפיור, כינס את חכמי קושטא והוחלט להטיל חרם על נמל אנקונה ועל כל מי שינהל קשרי מסחר עם העיר. אמנם יהודי אנקונה והסביבה התנגדו להחלטה מחשש שהדבר יסכן את חייהם, אבל בכל זאת החרם הצליח ותוך זמן קצר העיר אנקונה ירדה מגדולתה.

דון יוסף נשיא רצה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. באותה תקופה (אמצע המאה ה-16) התקבצו רבנים גדולים וחשובים בארץ ישראל, בעיקר בצפת: רבי יוסף קארו, האר”י, הרמ”ק, המבי”ט, רבי שלמה אלקבץ, מהר”י בירב ועוד רבים. מכיוון שרוב גדולי ישראל חזרו לארץ ישראל, סבר דון יוסף נשיא שכבר ניתן להקים מדינה. אין זה מקרה שדווקא אז כתב רבי יוסף קארו את ‘שולחן ערוך’, שכן ספר זה נועד להיות ספר החוקים של המדינה שבדרך. חשוב לראות שתהליכים אלו אינם מקריים. הרצון להקים את המדינה הוא חלק ממורשתה של יהדות ספרד.

משמעות הגירוש

יש להבין היטב מה היה טיבה של יהדות ספרד ומה הביא לחורבנה. לשם כך נביא לדוגמה את רבי שמואל הנגיד שחי בספרד בשנת 1000 לספירה. שמואל הנגיד, שהיה מתלמידיו של רב האי גאון, חי בגרנדה והתמנה לראש הממשלה מטעם האמיר עבד רחמן השני. בנוסף לכך הוא היה יוצא בראש הצבא למלחמות. כמו כן הוא היה רופא, משורר, מתמטיקאי ואסטרונום, וכמובן שהיה גם גדול בתורה, גדול הדור.

אנשים מסוג זה היו מצויים בין יהודי ספרד במשך כארבע מאות שנה. זה היה תור הזהב של יהדות ספרד – שנים שבהן היו ליהודים גם תורה וגם גדולה ומלכות. גדולי חכמי ישראל צמחו שם בתקופה ההיא: הרמב”ן והרשב”א, הר”ן והרא”ש, הרי”ף, הר”י מיגש, אבן גבירול ואבן עזרא. אלו הם חכמי ישראל שמסרו את תורת משה בידינו, ועל פיהם אנו לומדים עד היום הזה.

כעת ניתן להבין את משמעות הגירוש. לא מדובר רק באסון שהומט על יחידים רבים מיהודי ספרד, אלא בחורבן כללי שגרם לשינוי בנשמת היהדות מאז ואילך. מגירוש ספרד והלאה, נראה כאילו המלכות עזבה את היהודים. מאז הפכו היהודים להיות מסכנים ונרדפים.

כמו כן, לאחר גירוש ספרד התנתקה היהדות מהמדע ומהתרבות הכללית, והחיים התרכזו בתורה בלבד. רק יחידי סגולה עסקו בתחומים נוספים: קבלה, אומנות, פילוסופיה ופוליטיקה. העם היהודי כולו הפך למושפל ובזוי, וזה כנראה גם מה שחשו רבני אותו הדור. אם נבחן את גירוש ספרד במבט כולל, נראה כי מדובר כאן בשבירה מוחלטת.

גם מבחינת ההלכה יש לגירוש ספרד משמעות. הגירוש מסמן את סיום תקופת הראשונים ותחילת תקופת האחרונים. הדורות שלאחר גירוש ספרד, חכמי צפת, חשו שהייתה ליהדות נפילה. הם הרגישו צורך לקבל ולחוות את התורה מחדש. וכך, עם שקיעת שמשה של יהדות ספרד, החל לזרוח מרכז תורני חדש בצפת שעסק בכל תחומי היהדות.

בעקבות גירוש ספרד העולם התורני השתנה. התורה וההלכה קיבלו צורה ספרותית. ספרים נכתבים רק כאשר המסורת החיה נשכחת. בצפת הייתה פריחה גדולה מבחינה ספרותית, אך למעשה הייתה זו נפילה גדולה. דברים שהיו חיים מתו והפכו לספרים. כמו כן קהילות שלמות הלכו ונעלמו, והיה צורך לכתוב את מנהגיהן בטרם יישכחו.[24]

הסיבות לגירוש ספרד

עתה ננסה לברר מה היו הסיבות שהביאו לגירוש ספרד. אין הכוונה לסיבות ההיסטוריות, אלא לסיבות מצד ההשגחה. מצאנו כמה וכמה סיבות עיקריות:

א. רבי יוסף החסיד, בפירושו לפרקי אבות, מטיל את האשמה על הפילוסופיה. בשנים שלפני הגירוש היה מקובל בקרב היהודים לעסוק בתורת אריסטו ובמטפיזיקה. הפילוסופיה החדירה ספקות באמונה הצרופה והחלה לכרסם בנשמות היהודים. חלק מן העוסקים בתורות אלו אף דיברו בגלוי על דבקות בשכל הפועל וכדומה. זו גם הסיבה שחלק מהרבנים התנצרו. יש מסבירים כי הרבנים שעסקו בפילוסופיה החליטו להתנצר, בגלל סברה פילוסופית לפיה המת אינו יכול לדבוק במושכלות, לכן מוטב להתנצר למראית עין על מנת להישאר בחיים ולהמשיך להשיג את המושכלות.

ב. בספר העקדה לרבי יצחק עראמה מובא כי בתקופה שקדמה לגירוש ספרד, צעירים יהודים רבים נכשלו בחטא הזנות והרבנים החליטו להתיר לבתולות לטבול. לאחר מכן היו מי שהחליטו שיש לשלם לנערות אלו, ובעקבות זה בא הגירוש. כלומר גירוש ספרד בא לאחר שהזנות הפכה לממוסדת.

ג. הסיבה הנכונה ביותר, כפי הנראה, היא זו שמביא רבי אברהם אזולאי, סבו של החיד”א. הוא טען כי מרוב גאווה ושררה, חשו היהודים כאילו ספרד היא ארצם. הם ישבו בבתים מפוארים וחיו בעושר גדול, דבר שגרם להם לשכוח את ירושלים, ובעקבות כך באה גזירת הגירוש.

בעל ה’משך חכמה’ על התורה בפרשת בחוקותי כותב:

כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נוכריה יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואחר כך יתעורר בהם רוח אלוקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם. ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו, הלא אין ביד הדור להוסיף מה להתגדר נגד אבותם. מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש, יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה, עוד מעט ישוב לומר שקר נחלו אבותינו, והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקתא ולא יליף מתקנא (ירושלמי מועד קטן ב, ב), יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים לא עשיתם, ואל תשמח ישראל אל גיל בעמים. אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, לשונו שפת קודשנו ולשונות זרים המה כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה’ אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים, ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה’, יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול אשר כבר נשכחה. ובזה יתקיים ויחזק אומץ, כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד.

אותה סיבה שהביאה לשואה במאה העשרים, לדעת ה’משך חכמה’, גרמה גם לגירוש ספרד כארבע מאות וחמישים שנה קודם לכן. זוהי הסיבה המרכזית שהביאה לגירוש ספרד.

שארית הפליטה

מה שרד מיהדות ספרד המפוארת? למרבה הפלא, רבים מהיהודים שברחו מספרד וצאצאיהם הגיעו למשרות רמות בארצות אליהן נמלטו. הזכרנו את דון יוסף נשיא בתורכיה. יהודי נוסף שהיה מצאצאי מגורשי ספרד, הוא בנימין ד’יזראלי שהתמנה לראש ממשלת אנגליה. יהודים רבים השתלבו בתנועות המהפכניות במערב אירופה. הם פעלו להשגת האמנציפציה והיו שותפים למהפכה הצרפתית. גם באמסטרדם התגוררה משפחה של יהודים ממגורשי ספרד, שמתוכה יצא ברבות הימים הפילוסוף האפיקורס ברוך שפינוזה, מייסד אירופה החילונית. גירוש ספרד הביא לרווח גדול אצל עמי אירופה, היהדות הפרתה את מחשבת העמים. למעשה ניתן לומר שגירוש ספרד הוליד את הרנסנס באירופה ובעקבותיו את המודרנה של ימינו.

כאמור, גירוש ספרד הוא אחד מהמאורעות הקשים ביותר שפקדו את עם ישראל. הוא שבר כמעט לחלוטין את המרכז הגדול של התורה ואת הזהות היהודית הגאה. דבר לא נותר מן הממלכתיות היהודית, והעם היהודי הפך להיות שפל ובזוי. ובכל זאת, איזה ניצוץ מהרגש הלאומי, מאותה מורשת מפוארת, נשתמר והפך ברבות השנים לאש בוערת בקרבו של אחד מצאצאי המגורשים – מי שהיה נכדו של החזן בקהילתו של רבי יהודה אלקלעי בסרייבו, שהיה צאצא ישיר של רבי יוסף טייטיצאק, מגדולי חכמי סלוניקי וממגורשי ספרד – הלוא הוא בנימין זאב הרצל. וההמשך ידוע לכול.

טוּב אב

בת פלוני לפלוני

בט”ו באב נהגו בנות ישראל לצאת ולחולל בכרמים, שם היו נערכים שידוכים.^[25] שורש למנהג זה ניתן למצוא במסכת ראש השנה (י, ב), במחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע בשאלה מתי נברא העולם.[26] רבי אליעזר אומר שהעולם נברא בתשרי, ורבי יהושע אומר שהעולם נברא בניסן. מחלוקתם היא ביחס ליום בריאת העולם, ולפי זה תחילת הבריאה (“יהי אור”) הייתה שישה ימים קודם לכן: או בכ”ה באלול או בכ”ה באדר. ועל פי הכלל ש”ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני” (סוטה ב, א) יוצא שמחשבת הבריאה הייתה או בט”ו באב או בט”ו בשבט, לכן יום זה הוא יום מתאים לזיווג.^[27]

של נעלך

שני ימים אלו שייכים גם ליחס שבין האדם לבריאה. מבחינה חקלאית ט”ו באב הוא זמן אידיאלי לנטיעת אילנות אף יותר מט”ו בשבט, כנהוג בימינו. לפי ההלכה^[28] אם אדם נטע בט”ו באב והגיע ראש השנה, נחשבים ארבעים וארבעה הימים הללו לשנה ראשונה לנטע רבעי. אם כן, יש ליום זה שייכות אל העולם הטבעי-חקלאי. יש לברר נקודה זו.

מאז שהתנשא האדם מעל למדרגת האדם הפרהיסטורי, שבמידה רבה היה חי כמו חיה בטבע, יש נתק בין האדם לעולם הטבעי, והם מתקיימים בשני ערוצים מקבילים: הטבע ממשיך את התנהלותו ע”פ דרכו, אריות ונמרים ממשיכים לטרוף איילות ביער, ואילו האדם חי ע”פ כללים משלו והקשר שלו עם עולם הטבע הוא מלאכותי, אמצעי.

ההלכה מנציחה את הנתק הזה וקובעת שלא ללכת יחף^[29] מפני טומאת הארץ. הנעל היא הביטוי לניתוק שלנו מהטבע. ואכן אנו חוששים מהחזרה לטבע, שהרי היו חברות ששאיפתן הייתה לחזור לטבע והן הפכו לפראיות. תנועות הנוער הראשונות שהוקמו ביערות של גרמניה במאה ה-19, חרטו על דגלן את השיבה לטבע, והדבר התפרש אצלן גם כשיבה אל הברבריות. ברגע שהאדם חפץ לחזור לעולם הטבעי הוא סופג משהו מן האכזריות שיש בטבע. לא שהטבע הוא אכזרי מצד עצמו, אלא שמעצם סתמיותו הוא א-מוסרי. הוא אינו מחלק כמו המוסר בין צדיק ורשע. החזרה לטבע אפוא מחלישה את המימד המוסרי של האדם.

מי שהיה ער לסכנות שטמונות בעולם הטבע היה סוקרטס. בשונה מכל הפילוסופים שקדמו לו, שבאו לפענח את העולם, את הקוסמוס, סוקרטס התעניין יותר באדם והיה הראשון שהגה תורת מוסר בצורה מעמיקה. הוא סבר שכדי לבנות את היסוד המוסרי של האדם יש הכרח לנתק אותו מעולם הטבע.

פרנץ רוזנצוויג, שהיה יהודי גדול שחזר בתשובה, כתב על כך בספרו ‘כוכב הגאולה’. שם הוא מסביר שההתגברות על הנתק, על הדיסהרמוניה שבין האדם והעולם הוא אחד האתגרים של הגאולה, משום שהאדם שכח את המקור המאחד של המציאות. הבעיה היא שהטבע מאיים עלינו, וההתמודדות הזו אינה דבר המובן אליו.

מצאנו הדרכות רבות המזהירות אותנו מפני קסמו של העולם הזה. לדוגמה, נאמר במסכת אבות (ג, ז):

רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: ‘מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה’ מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

כאשר אדם מתבונן ביופיו של האילן, הוא מתחבר לעולם אחר לחלוטין, עולם שאין בו תורה, ואז הוא מאבד את נפשו האנושית.

נוי הטבע

יש בשולחן ערוך הלכות הקשורות לאקולוגיה ולנוי הסביבה. למשל, כשבונים עיר יש הלכה^[30] שמרחיקים את בית הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה בגלל ריחם הרע. במשנה מופיעה עוד הלכה שאת האילנות מרחיקים מן החומה עשרים וחמש אמה כדי להוסיף יופי לעיר. אמרו הראשונים שהלכה זו נאמרה רק בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ כיוון שעוסקת בנוי.^[31] וכתב הבית יוסף על הטור (בבדק הבית, שם) שהלכה זו אינה נוהגת גם בארץ ישראל “עד שנזכה לזכות בה”, ורק אז נחזור לקיימה. כשזה בידי הגויים, לא אכפת לנו שהסביבה תהיה מכוערת.

אם כן, יש בעיה ביחס לטבע שעלינו להיות מודעים לה. ואולם נראה כי מהלך הגאולה כולל בתוכו את השיבה אל קדושת הארץ. אמנם קבעו הפוסקים שאין ללכת יחף, אך אצל משה בסנה אומר לו הקב”ה, “שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא” (שמות ג, ה), וכן כשהתגלה המלאך ליהושע אמר לו: “שַׁל-נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ” (יהושע ה, טו). ועוד הלכה שנקבעה: אסור להיכנס להר הבית עם נעלים, אלא יחפים.^[32] כלומר הטבע שאנו חוששים מפניו משתנה במקומות הללו; הוא חוזר לקדושתו המקורית, ואז אדרבה, אנו מתחברים להרמוניה הקוסמית דווקא דרך הרגליים.

באופן כללי יש קדושה בכל ארץ ישראל. מעצם היותה ארץ המקדש יש בה גאולה מִמְּאֵרַת הטבע; הטבע חוזר להיות קדוש בארץ ישראל. כשהתורה רוצה לשבח את ארץ ישראל היא אינה אומרת: ‘ארץ שתלמד בה הרבה תורה’, כי אם “אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (שמות ג, ח); “אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם” (דברים יא, יא); “אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ” (דברים ח, ח); “אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת” (שם, ט). בארץ ישראל ניתן להסיר את הנתק בין הקודש שבטבע לקודש שבאדם.

כך ניתן לחזור ולדייק בדברי המשנה לעיל. לא נאמר: ‘המהלך בדרך ושונה ואומר: ‘מה נאה אילן זה”, אלא יש במשנה תוספת של שתי מילים “ומפסיק ממשנתו” מכאן שאם היה אומר: “מה נאה אילן זה” ולא מפסיק ממשנתו, כלומר, אם ראיית האילן וההתפעלות ממנו היו ההמשך של משנתו, אדרבה, הייתה בכך רוממות לנפשו. תורתו הייתה מתפשטת לתחום רחב יותר. הבעיה היא שלאדם זה יש שני עולמות, וכדי להסתכל באילן עליו לצאת לתחום אחר, להפסיק ממשנתו, ואדם שחי בעולם דואליסטי כזה, אומרת המשנה, מתחייב בנפשו.^[33]

גלות

אנו מוצאים הדרכות מהסוג הזה גם לגבי התפילה (ברכות, ל, ב):

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש… אמר ר’ יהושע בן לוי: מהכא [מכאן, מתהלים כט, ב] ‘השתחוו לה’ בהדרת קודש’ אל תקרי [אל תקרא] ‘בהדרת’ אלא ‘בחרדת’. ממאי? דלמא לעולם אימא לך [אולי לעולם תאמר] הדרת ממש כי הא דרבי יהודה הוה מציין נפשיה והדר מצלי [כרבי יהודה שהיה מתקשט ואז מתפלל].

דוד המלך היה משתחווה לקב”ה מתוך ההתפעלות מן היופי וההדר שבטבע. אך אצל רבי יהושע בן לוי ה”הדרת” הופך ל”חרדת” מפני החשש מהחוויה האלילית שתיווצר בדרך זו של עבודת ה’. עם זאת, בהמשך הדברים מצאנו אצל רב יהודה שיש מקום לחוויה אסתטית מתוך ההתבוננות ביופייה של נפש האדם: “מציין נפשיה והדר מצלי”. אחרי אימוץ קדושה זו, ייתכן להיפגש עם הקודש שבטבע.

הפחד מיופי הטבע הולך ומעמיק ככל שהגלות מתארכת. ניתן ללמוד זאת גם מהפירושים השונים לדברי התלמוד (ברכות לד, ב), “חציף עלי מאן דמצלי בבקתא”: אין להתפלל בבקעה, בטבע. ע”פ הגאונים הטעם הוא צדדי: שלא יפריעוהו עוברים ושבים,^[34] ומשמע שבמקום בו אין עוברים ושבים אין פסול להתפלל בחיק הטבע. אך בראשונים^[35] הובא הפירוש שהאיסור הוא דווקא משום שזו בקעה – מקום פתוח – ועל כן צריך להתפלל בתוך בית. יש בגלות יסוד עקרוני של צמצום החיים, התכנסות פנימה והימנעות מהמפגש עם הטבע.^[36]

במסכת סנהדרין (צב, ב) ישנו בירור מיהם המתים שהחיה יחזקאל ב’חזון העצמות היבשות’. דעת רבי יוחנן היא שאלו המתים שבבקעת דורא, ש”היו בהם בחורים שהיו מגנים את החמה ביופיים… וצווה המלך ורמסום”. אותם בחורים שהיו מגנים על החמה ביופיים, גרמו לנשות הכשדים להתרגש. הן התרגשו מיופיים של בחורי ישראל וסיפרו לבעליהן, ובעליהן סיפרו לנבוכדנצר: “וצווה המלך ורמסום”. הרגו אותם ורמסו אותם כדי שהיופי הזה ייעלם מן העולם. ומאז גלות בבל יש הפרש בין היופי הפיזי לבין הקודש. דווקא היחס בין עם ישראל והיופי הטבעי הוא המזעזע את בבל. מכאן שתהליך תחיית האומה הוא חזרת היופי לעם ישראל. לפי רבי יוחנן (שנודע ביופיו הרב) אותם בחורים יפים יקומו לתחייה באחרית הימים, והדבר בא לומר לנו שחלק אינטגראלי של התחייה הלאומית הוא חזרת היופי והאסתטיקה.

שמאל וימין

הקשר שבין האדם לטבע מורכב פי כמה וכמה במישור הלאומי. באומות העולם הקשר בין עם וארצו הוא בעייתי. אצלן, ככל שאדם נעשה לאומי יותר, כך הוא שוקע לתוך הטבע ומאבד את העדינות המוסרית שלו. זאת משום שאחיזתן באדמה היא תהליך שנוצר על ידי גידול טבעי: ‘אמא אדמה’ היא זו שהולידה את העם. לכן אצלן מופיע המוסר דווקא מתוך תנועות שמאל קוסמופוליטיות, הדוגלות בשחרור מן השורשים הלאומיים הטבעיים ונתינת מקום לצלם האדם הכללי.

בעם ישראל, לעומת זאת, הקשר עם הקרקע איננו קשר טבעי. ארץ ישראל איננה המקום בו נולדנו אלא מקום אותו בחרנו, בבחירה הדומה לקידושי אישה, שכן הולדתנו כעם הייתה במצרים. קשר המבוסס על בחירה מסוג זה הוא קשר מוסרי-ציבורי, ולכן אנו העם היחיד שנטייתו הלאומית איננה סותרת את הנטייה האוניברסלית, אלא אדרבה, מחזקת אותה. עם זאת, קיים גם מישור טבעי של קשר לאדמת הארץ שעלול להשחית אותנו אם לא נקפיד להעלותו ולקדשו. זו הייתה טענת המרגלים: “אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם” (סוטה לה, א), כלומר ארץ ישראל היא בעלת עוצמה טבעית גדולה כל כך, עד שאפילו המוסר האלוהי אינו מסוגל להתגבר שם.

תשובה לטענת זו מצאנו בקריאת התורה של תשעה באב, היום בו נענשו המרגלים (דברים ד, כה-כז):

כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה’-אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. וְהֵפִיץ ה’ אֶתְכֶם בָּעַמִּים…

כאשר עם ישראל מגיע למצב של “ונושנתם בארץ” (מלשון ישן), כלומר שהכאת השורשים בארץ משליטה את הטבע על הנפש – התוצאה ההכרחית היא “והשחתם ועשיתם פסל…”. הפתרון האלוהי למצב הזה הוא הגלות. ככלל, עם איננו עוזב את ארצו שכן היא המקור לקיומו הטבעי, ולכן כאשר הטבע של הארץ מתגבר עליו הוא פשוט נכחד וחולף מן העולם. אצל עם ישראל אפשרות הגלות היא זו המבטיחה את הקשר הנצחי שלו עם הארץ,^[37] ועצם החורבן מעיד על אפשרות התיקון. מכאן אפשר להבין את תשובת הקב”ה לישראל לאחר חטא המרגלים גם בתור הבטחה (תענית כט, א):^[38]

ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות.

לכן “משנכנס אב ממעטין בשמחה” (תענית כו, ב). היה ראוי לשמוח בחודש זה, אך ישנו עצב בגלל הנסיבות והתוצאות הקשות של הגלות.^[39]

אבלם לששון

חז”ל (איכה רבה, פתיחתא לג) מלמדים אותנו שבמדבר, יום ט’ באב היה יום אבל לאומי:

אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בלב המחנה ואומר: ‘צאו לחפור!’, והיו יוצאים וחופרים קברות וישנים בהם. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: ‘קומו והפרישו המתים מן החיים…

כאשר נכנסו ישראל לארץ הפך יום ט’ באב מיום צום ליום חג – חג הכניסה לארץ: “וחזרו ועשאוהו יום טוב” (שם).^[40] וכשם שבאבלות אנו מוצאים פרק זמן של שבעה ימים, כך בחגי ישראל.^[41] יוצא לפי זה, שהיום השביעי של החג על הארץ, החג של תיקון הטבע, היה ט”ו באב.

פיוס

לכן יום ט”ו באב איננו רק יום של חיבור פרטי בין איש ואישה, אלא יום שכולו אהבה ופיוס בין כל חלקי המציאות: בין האדם והטבע, בין עם ישראל לארצו ובין הקב”ה לישראל; וכלשון המשנה במסכת תענית (כו, ב):^[42]

וכן הוא אומר: ‘צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו’. ‘ביום חתונתו’ – זה מתן תורה, ‘וביום שמחת לבו’ – זהו בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו (אכי”ר).

גאולה

אלמלא חטא העגל היה חודש אב חודש הגאולה. הכיצד?

משה הוריד את הלוחות בי”ז בתמוז. אלמלא חטאו היו יוצאים לארץ ישראל למחרת, בי”ח בתמוז. ומכיוון ש”אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב… עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ” (דברים א, ב), היו מגיעים לשערי הארץ בכ”ט בתמוז ונכנסים אליה בראש חודש אב, והיה ניסן לחודש של אתחלתא דגאולה: ‘אב קטן’, כמשמעות השם ‘אביב’.^[43] והיה אב הגדול חודש הגאולה השלמה.^[44] לפי זה אופיו הגאולי של ט”ו באב עולה מטבעו של החודש.

חיים

יש להעיר שכל ששת הטעמים שהובאו בתלמוד (תענית ל, ב; לא, ל) לחגיגיותו של ט”ו באב נעוצים בקדושת הזיווג, ובכלל בהמשכת החיים:

• “יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה”; וכן “יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל” – הרי לנו עסק עם בניין משפחה.^[45]
• “יום שכלו בו מתי מדבר… וחזר הדיבור למשה” – הרי המשכת החיים וכניסת האומה – האיש לארץ האישה.
• “יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות [שומרים]” – שוב ניתן לעלות לרגל אל בית המקדש, שהבִּיאָה אליו היא כמעשה אישות של האומה.^[46]
• “יום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה” – שחזרו לחיק אדמת החיים.
• “יום שפסקו מלכרות עצים למערכה” – חוזר כוח החיים לתבוע את זכויותיו.^[47]

ט”ו באב מהווה אפוא ראשית בניין האופטימיות אחרי החורבן ואת ניצחון החיים.