הארוך ביותר
ברוב השנים נקראת פרשת נשא אחרי חג מתן תורה. זו הארוכה ביותר בפרשות התורה שבכתב, וכן הוא בתורה שבעל פה, זו הפרשה הארוכה ביותר במדרש במדבר רבה, וכן הוא בספר הזוהר, שפרשת נשוא היא הארוכה ביותר, וכוללת בתוכה את הגילוי העצום של ה”אידרא רבה”. אחרי ההתגלות האיכותית של הדיבור בסיני, מופיע ריבוי כמותי של התחדשות של תורה, בכל חלקיה. משמעותי בהקשר זה שפרק קי”ט, הארוך ביותר בתהילים, הספר שחמשת ספריו מכוונים כנגד חמישה חומשי תורה, מונה 176 פסוקים, כמניין פסוקיה של פרשת נשוא.
וכן שהארוכה במסכתות התלמוד הבבלי, בבא בתרא, מונה 176 דפים. זו המסכת שעיקרי דיניה בנויים על הסברה האנושית הרבה יותר מאשר על פסוקים, לאמור שהיא המבטאת את מסירתה המליאה של התורה מהשמים אל שכלו של האדם. מספר אותיותיה של תורה הוא 22, וכשהלימוד עולה מעל הסדר הרגיל, הנמנה בשבע, מוכפלות האותיות במדרגה שמעל הטבע, שמונה, כך מתקבל המספר 176.
השפע המרובה מתבטא בשתי פרשיות חריגות במהותן: הסוטה והנזיר.
מהכתוב “איש איש כי תשטה אשתו” למדו חז”ל שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. השטות, שמיעוטה יפה “עשרה דברים נראו יקרים וסכלות אחד מהם, שנאמר: יקר מחוכמה מכבוד סכלות מעט” היא אותו גורם בנפש האדם שהוא הכרחי כדי להצילו מחשיבה סגורה ומאובנת. אך היא גם השורש לחטאים. ריפויה הוא על ידי מעשה שיש בו מעין שטות, מחיית שם שמים על המים, ביטול הסדר הרגיל, המבוטא באותיות שם ה’, ושיבה אל התוהו, כשהעולם היה כולו מים במים.
כך גם הנזיר. השאיפה הרוחנית כשהיא קיצונית, תובעת מן האדם להתעלות מעל לסדר הרגיל, על ידי רושם שנותר בנפש האדם מהעידן שבו לא היתה קיימת הציביליזציה, שהמציאה את היין ואת התספורת. אפילו הרושם מהעולם שקדם לגזירת המיתה מצטרף הוא אל השאיפה הזאת. וכך מוצא את עצמו הנזיר ללא תספורת, ללא יין, וללא טומאת מת.
הנוכחות של שפע עליון עודף בתוך עולמנו המוגבל היא המולידה את הנטיה לחריגה מן הסדר, לטוב או למוטב. הטיפול בהן מוטל על הכהנים, המביאים את שפע הברכה אל ישראל. לכן מסיימת התורה את ענייני הסוטה והנזירות בברכת הכהנים, המשיבים את הברכה האלוהית בתוך סדר העולם.