אררט גליון 05 | שבת חיי שרה

כ"ז במרחשוון, שיוצא השבת, הינו התאריך בו יצאו נח ובניו מהתיבה וחידשו את הברית עם ה' ע"י קבלת שבע מצוות בני נח. יום זה נקבע ונתקבל ע"י קהילות בני נח רבות כ"חג האנושות".  לכבוד החג תיקן הרב שרקי שליט"א תפילה מיוחדת. עוד ממשיך הרב במאמר המסביר מדוע בכלל להיות בן נח.

כחלק מהבנת היחסים בין ישראל ואומות העולם, כתב זיו גורן מאמר העוסק באברהם ונח בהשראת  תורת מניטו.

ב"ה, תורת בני נח מגיע גם לשכבות הגבוהות בחברה, וכראייה זכינו למכתב מכבוד יורי צ'ופקו, שופט ובן נח מאוקראינה.

במוצאי שבת האחרונה הגיע הידיעה המצערת בדבר לכתו בטרם עת של הרב יונתן זקס זצ"ל. הרב היה ממסבירי היהדות והאנושיות הגדולים שהיו לנו בדורנו. לכבודו כתב דוד ברוקנר מאמר זיכרון.

בפרשתנו, פרשת חיי שרה, יצחק וישמעאל מלווים את אביהם לקבורה במערת המכפלה בחברון. ביחד, כאשר כל אחד מהם מבין את מקומו שלו בנחלתו הרוחנית והפזית של אביהם. ברית אברהם, הקורמת עור וגידים בימינו מהווה פוטנציאל לחידוש אותה אחווה קדומה בין אחים ואומות.

שבת שלום וחג שמח,
מערכת אררט

תפילה לכ"ז במרחשוון
שחיבר הרב שרקי בעבור בני נח

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאֱ-לֹהֵי הָאָרֶץ, עַל שֶׁבָּרָאתָ אֶת הָאָדָם בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים, וּבָחַרְתָּ בּוֹ מִכָּל הַבְּרוּאִים, וְנָתַתָּ לוֹ חֻקִּים יְשָׁרִים לָלֶכֶת בָּהֶם, כְּדֵי לִדְבֹּק בְּךָ וּבִדְרָכֶיךָ, וְעַל אֲשֶׁר נָתַתָּ שְׁאֵרִית לָאֱנוֹשׁוּת אַחֲרֵי הַמַּבּוּל, וּבָחַרְתָּ בְּנֹחַ לְהַרְבּוֹת זַרְעוֹ כְּעַפְרוֹת תֵּבֵל וְצֶאֱצָאָיו כְּחוֹל הַיָּם, וְנָתַתָּ בְּיָדוֹ שֶׁבַע מִצְווֹת בַּעֲבוּר כָּל בָּאֵי עוֹלָם. מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ עַל אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּיִשְׂרָאֵל עַמְּךָ וּבְמֹשֶׁה עַבְדְּךָ וְהוֹדַעְתָּ לָנוּ עַל יָדוֹ אֶת שֶׁבַע מִצְוֹתֶיךָ, וְעַל אֲשֶׁר זִכִּיתָנוּ לִהְיוֹת מֵאוֹהֲבֶיךָ וּמִירֵאֶיךָ הַמְבַקְשִׁים אֶת קִרְבָתְךָ.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁתִּתֵּן שָׁלוֹם בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ, יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל בָּאֵי עוֹלָם כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן, וְיִתְקַיֵּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: ... אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג, ט) ... וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד, ט).

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתִּבְנֶה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְנַעֲלֶה כֻּלָּנוּ לְהָבִיא זֶבַח וּמִנְחָה וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנֶיךָ בְּחַג הַסֻּכּוֹת יַחַד עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בּוֹ בָּחַרְתָּ.

מדוע להיות בן נח?

א. עולם אנושי ושאיפה לטרנסצנדנטיות

ככל שחולפים הדורות, האנושות הולכת ומתקדמת לעבר החכמה והטוב. התקדמות זו נעשית ברובה – ובפרט בדורות האחרונים – בתוך המישור האנושי הטבעי, כלומר: בעולם סגור.

מנגד, קיימת באדם תביעה למפגש עם הטרנסצנדנטי [=מה שמצוי מעבר לעולם, האינסוף] על מנת לתת משמעות לעולמו. יחידי סגולה מכל האומות מסוגלים לעיתים לפרוץ את המסך של גבול העולם, ומתוך כך לשמוע את דבר ה'. אולם הרוב המוחלט של האנושות זקוק לאומה הישראלית לשם כך, שכן הנבואה הישראלי נושאת אופי טרנסצנדנטי. יתר על כן: על מנת לפנות אל המישור הטרנסצנדנטי באופן שלם דרושה פנייה מוקדמת של הטרנסצנדנטי אל האדם, ופנייה מסוג זה מצאנו רק באומה הישראלית. לכן, הדבקות באלוהים בצורתה היותר שלמה תלויה בקבלת דבר ה' דרך האומה הישראלית.

ב. הנבואה מאפשרת את ההתקדמות ואת התקווה

נבאר זאת יותר: אפשר להתבונן על כל חיי האדם כעל שרשרת של תשובות ושאלות. האדם מבין דבר מסוים; לאחר מכן הוא שואל שאלה, והשאלה מפנה מקום בהכרתו להבנה חדשה. כאשר מגיעה ההבנה החדשה, האדם מרגיש שהוא שרוי בעולם שלם יותר. וכך התהליך נמשך והולך: כל הבנה חדשה יוצרת את האפשרות לשאלה הבאה, והשאלה מקדמת את האדם הלאה.

האם התהליך מסתיים בשאלה או בתשובה? משאלתו של משה רבינו (שמות לג, יח): "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" – שהגיעה "לאחר שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה" (לשון הרמב"ם, שמונה פרקים) – ניתן ללמוד שבסוף התהליך האדם נשאר עם שאלה. הדבר עשוי לגרום לייאוש, אולם ההפך הוא הנכון: יש משהו מופלא בכך שאין תכלית בת תפיסה להשגה האנושית, משום שהאדם נשאר בסופו של דבר עם הפתיחות אל מה שמעבר לו. זהו ההבדל בין עולמו הפילוסופי של ברוך שפינוזה לעולמה של הנבואה: עולמו של שפינוזה הוא עולם בו קיים הסבר סופי ומוחלט לכל התופעות השונות. זהו עולם סגור, משום שאי אפשר להתקדם בו באופן אמיתי. מנגד, עולמה של הנבואה הוא עולם פתוח משום שגם לאחר שהאדם קיבל תשובה יש לו עוד מה לשאול. בעולם שכזה יש משמעות רצינית להתקדמות; יש תקווה.

תהליך העילוי המתקיים באמצעות שאלותיו של האדם מוביל אותו אף אל מעבר לגבולות החיים. כך כתב הרמב"ם על משה רבינו (ההקדמה למשנה): "...והיה זה מותו בשבילנו, לפי שחסרנו אותו, והחיים בשבילו, למה שעלה אליו. וכך אמרו, עליהם השלום: 'משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום'". תהליך העילוי נמשך גם במעבר בין העולמות.

ג. שיתוף הפעולה בין האלוה והאדם

במיתולוגיות הגדולות נשמר זיכרון אנושי קולקטיבי אודות עידן שבו "האלים התהלכו על הארץ", כלומר: נוכחות אלוהית שהייתה קרובה וישירה. המסורת היהודית מכנה הרגשה זו בשם "השראת שכינה". אולם המציאות ההיסטורית היא שדעת אלוהים הלכה ונשתכחה מליבות בני אדם, והאומה היחידה ששמרה על מרכז חי ואיכותי של דבקות באלוהים היא העם היהודי. כך כתב, לדוגמה, בליז פסקל (מתמטיקאי ופילוסוף צרפתי, 1623-1662): "אם אי פעם נגלה האלוה אל בני האדם, יש לפנות אל היהודים כדי לקבל את המסורת על כך".

ניתן לומר, אם כן, שהמצוות שמקורן בהתגלות מביאות את האדם למדרגת שלימות שאיננה נובעת מעצמו – אלא משיתוף פעולה עם האלוה. האדם נקרא להשתתף בהשלמת מעשה בראשית, כלומר: בקידום העולם אל תכלית שהיא מעבר לו.

משום כך, הזהות של "בן נח" בתור מי שמקבל על עצמו את המצוות כהדרכה אלוהית הטרונומית [=הבאה לו מחוץ לזהותו], מסוגלת להקנות לו נצחיות ומשמעות, והיא חשובה לא רק עבורו – אלא עבור שיתוף הפעולה שבין אלוהים והאדם.

יורי צ'ופקו / טרנופול, מערב אוקראינה

שלום לבני נח היקרים מכל העולם. תרשו לי להציג את עצמי - שמי יורי, שם המשפחה שלי צ'ופקו, אני שופט בבית המשפט לבוררות בעיר טרנופול שבמערב אוקראינה. הגעתי לתורה לפני כמה שנים.

היו מספר מניעים: החשוב ביותר היה המניע האישי. הקב"ה הראה לי שבלתי אפשרי להמשיך ולחיות כמו שאני חי. נאלצתי לשנות משהו במצבי וברוך השם הגעתי למצב בו התחלתי להשתנות לכיוון התורה. מניעים נוספים היו שראיתי הידרדרות בארגונים הדתיים אליהם השתייכתי, ובאחרים שהיו בסביבה. גם ראיתי שהדת שהייתי שייך אליה נושאת חוב כבד כלפי האנושות, במיוחד על מלחמות העולם ועל האירועים שהתרחשו בתקופתם – על השואה.

בין שבעת מצוות בני נח התעניינתי במיוחד, ניחשתם נכון, במצווה השביעית, שהיא הקמת משפט הוגן. התברר שבזה עסקתי כל חיי הבוגרים. ברצון ה', בחרתי את דרך חיי בצורה נכונה. רק היה צורך להאיר אותה קצת באור  התורה. בשבילי, כמו בשביל כולם- תורה היא הוראה, היא משמעות החיים. כאשר אני חי על פי התורה, אני יודע שאני חי נכון, וזה מה שהקב"ה רוצה ממני.

אני רואה את ההתפתחות של בני נח בארגון הקהילות. כבן נח יחידי בעיר שלי, אני מרגיש במיוחד עד כמה זה חשוב, שתהיה קהילה של בני נח וכל מה שקשור אליה. כך אני רואה את התפתחות הדברים. ואני מאחל לכם שבקרוב ייבנו ויתרבו קהילות בני נח בארצות ובערים שלכם, ושהקב"ה ישלח לכם מורים חכמים וטובים ללימוד תורה, וישלח לכם רווח ופרנסה טובה, והרבה בריאות.

כל טוב לכם, בני נח היקרים.

במאמר זה אני רוצה להציע זווית נוספת על הקשר בין נח ואברהם ולזהות אותה עם היבט של הקשר בין האנושות וישראל. הדברים נכתבים בהשראת תורתו של הרב יהודא לאון אשכנזי ('מניטו').[1]

מניטו מדגיש שבתיאור דמותו של נוח בסוף פרשת בראשית ותחילת פרשת נוח אנחנו מוצאים מעין סתירה: בסוף פרשת בראשית נאמר וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' (בראשית ו, ח), ופירוש הדבר שהוא ניצל מגזרת המבול בגלל מציאת חן, מלשון חינם ובלא זכות. לעומת זאת בפסוק הבא בתחילת פרשת נוח נאמר: אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (שם, ז). מכאן אנו לומדים שנוח היה צדיק, ולכן לכאורה הייתה לו זכות להינצל מהמבול. כך אנחנו לומדים גם בהמשך הסיפור: וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה (בראשית ז, א).

המתח הזה נשמר גם בדברי הגמרא: מצד אחד נאמר שנוח היה צריך להימחות במבול, אבל ניצל כי מצא חן ולא כי היה צדיק (מסכת סנהדרין קח, א). מצד שני מדגישה הגמרא שנוח לא רק היה "צדיק במעשיו" אלא גם "תמים בדרכיו" (מסכת עבודה זרה ו, א).

את הסתירה הזאת יש לפתור בעזרת ההשוואה למעלתו של אברהם, מצאצאי נוח.
על נוח נכתב שהוא התהלך אֶת הָאֱ-לֹהִים, ואילו על אברהם נכתב "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א).

נרמזות פה מדרגות שונות של אמונה ואורח חיים: הצדקות של נוח היא ביחס לשם אלוהים, כלומר ביחס לאל הבורא את החוקיות של ההוויה העולמית הטבעית, כולל המוסר הטבעי. נוח נאמן אפוא לחוקי ההוויה. לעומתו אברהם נאמן לה', כלומר למי שברא את החוקים האלה מרצונו, והפקיד בידי האדם את האחריות לתיקון שעוד נדרש בבריאה. אברהם יכול להתהלך לפני ה' ולסלול דרכים לגילויו בעולם הטבעי, ואילו נח לא מסוגל אלא לשמור על מה שכבר קיים.

ההבדל הזה בולט בתגובה של שניהם לבשורה שדורם או חלק מדורם עומד להימחות. כאשר נוח שומע על גזרת המבול הוא לא מנסה להשפיע על בני דורו לחזור בתשובה ולא על האל שיסלח להם. לעומת זאת אברהם נכנס למשפט עם האל בעבור סדום. הסיבה לכך קשורה לחוסר ההיכרות של נוח עם מי שמאחורי החוקיות של ההוויה, כי לפי החוקיות של העולם חטא מביא עונש, אבל אם מכירים את מי שברא את העולם אפשר לעשות תשובה. כלשון מניטו, נוח יכול להיות מי שנושע מהמבול, אבל לא מי שמושיע אחרים כאברהם.
אם כן, אנחנו רואים שרמת הצדיקות של נוח לא זיכתה אותו להינצל מן המבול, אבל הוא כן מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. מציאת החן של נוח קשורה לעובדה שה' ראה שממנו יכול לצאת אברהם, כלומר בתוך נוח טמון הפוטנציאל של הופעת הזהות האנושית השלמה שגילה אברהם. אמנם אין ספק שהזכות של אברהם היא שהצילה את נח, אבל לטעמי אמירה זו יש לה גם משמעות לגבי הזהות של נוח וצאצאיו.
אחרי יציאתו מהתיבה נוח מקריב עולות וזוכה לכרות ברית עם אלוהים, וזו למעשה הפעם הראשונה שהאל כורת ברית עם האדם בתורה. משמעות הברית היא שהאל לא הולך להחריב שוב את העולם בעבור מעשי בני האדם שיצאו מנוח. משמעות הדבר היא שהוא סומך על האנושות שתצא מנוח ובניו שיש לה את הרמה המוסרית הבסיסית כדי לקיים את העולם ולהימנע מסכנת חורבן.
אפשר לומר בזהירות שהתורה מגלה לנו שהאנושות של נוח וצאצאיו, למרות כל המלחמות והאנטישמיות שהביאה לכל אורך ההיסטוריה, היא אנושות שיש בה גרעין מוסרי שיכול להימנע מחזרה אל המבול, ואף יכול להוליד את הזהות שגם תקדם את ההיסטוריה האנושית למוצא החיובי הרצוי.

לפי זה אפשר להבין אולי מדוע בן אומות העולם הבוחר לקיים את החוקה האוניברסלית שהבורא גילה בתורה נקרא "בן נח" (ולא "בן אדם הראשון" למשל). במובן מסוים המעמד של בן נח לפי התורה יכול 'להוליד' את המעלה האוניברסלית המצופה מעם ישראל, כמו שמנח יצא לבסוף אברהם. תקוותנו היא שמהלך כזה ייתן מקום לדיבור של הבורא להתגלות מחדש בעולם בע"ה.

ברמה ההיסטורית של יחסי ישראל והאנושות ציין מניטו שאכן יש קשר מיוחד בין ההתפתחות האנושית וההתפתחות בעם ישראל. למשל, יציאת מצרים לא התאפשרה רק בזכות מעלתו של משה או מעלתו של עם ישראל באותו הדור, אלא בזכות המצב של האנושות כולה. הייתה לאותו דור אנושי היכולת להכיל את המדרגה החדשה של חירות שהופיעה בעולם.
לפי מניטו, כך גם צריך להבין את ההקמה מחדש של מדינת ישראל לאחר קרוב לאלפיים שנה שהיהודים חיו בגלויות השונות. בעקבות הרב קוק (אורות המלחמה, ג), טען מניטו שבעידן שבו עלה החלום של הנאורות באירופה על מדינות לאום המבוססות על ערכים, נוצר האקלים שבו יכלה לקום מדינת ישראל שתכליתה לכונן את הפוליטיקה והחוק על עדני המוסר. כך הוא אומר על המהפכה הצרפתית שהייתה הביטוי הפוליטי הבולט בעידן הנאורות:

"סוף סוף הציונות יכלה להתחיל רק בעידן של המהפכה הצרפתית. כשהתחילו בעולם לדבר על מדינה מבוססת על ערכים, אפילו שזה היה מופשט, שהיה אבסטרקטי לגמרי, שזה היה חלומות של פילוסופים, שזה נכשל... אבל מכל מקום היו סממנים של אפשרות אז יעקב אמר ללבן "ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי" (בראשית ל, כה), והציונות נוסדה באותה תקופה. אפשר לחשוב על מדינה מבוססת על ערכים מוסריים, אז נלך לנסות, זו הציונות, היא יצאה מאותה תרבות... המהפכה הצרפתית נכשלה, אבל אותה תרבות, אותו עידן, הוליד את הציונות, וזו לידת אורו של משיח בן יוסף." (ציטוט משיעורו בספר "שערי אורה")

לסיכום, הקשר בין נוח לאברהם הוא הדדי: אברהם הציל את נוח מגזרת המבול ונתן לו הזדמנות נוספת לבנות את האנושות, וגם נוח הכין את הקרקע לאברהם בבקשו לכרות ברית עם האל ולבסס עליה את התרבות האנושית. ההדדיות הזאת הייתה קיימת בכל שלב של התקדמות בהיסטוריה בין האנושות ובין עם ישראל, כמו ביציאת מצרים ובהקמת מדינת ישראל.
אני מייחל שגם בתקופתנו ההדדיות בין בני נוח מכל האנושות ובין עם ישראל תיתן כוח לשני הצדדים לקיים את החזון האוניברסלי והמוסרי שהבורא מצפה לו.

[1] הדברים על נח נכתבו בהשראת מאמרו של מניטו בצרפתית על פרשת נח בספר "כי מציון" כרך א, תרגום: אליעזר שרקי.

לדמותו של הרב זקס

בשבת שעברה, פרשת וירא, הסתלק הרב יהונתן זקס מהעולם הזה ומהעולם היהודי. ודווקא כך, משניהם, כי מה שהרגיש כל קורא בספריו ובמאמריו הוא את היותו של המחבר נטוע בכל נפשו והווייתו בשניהם יחד.

כאשר סיפר על תוכניותיו כצעיר, תיאר כיצד לאחר שלמד פילוסופיה וכלכלה באוניברסיטת קיימברידג', הגיש את עבודת הדוקטורט שלו בקינגס קולג' לונדון ובמקביל גם למד ונסמך לרבנות, התלבט בין שלוש אפשרויות להמשך דרכו: קריירה אקדמית מפוארת, עבודה ככלכלן או עיסוק בעריכת דין. פגישה קצרה ומטלטלת שלו עם הרבי מליובאוויטש הסיטה אותו מכל אלה למסלול אחר – מסלול השליחות והרבנות, שכפי שתיאר הרב זקס – בדיעבד גם הגשימה בדרך אחרת ומפתיעה את חלומותיו המוקדמים יותר, בדרכים שלא ציפה להן, כפרופסור וכמרצה בנושאים אלה לפני חשובי אומות עולם וחכמיו.

ואולי כאן, בסיפור הזה שיש בו כמה וכמה עניינים מפתיעים – הפתעת תשובתו של הרבי, הפתעת הגשמת חלומות הנעורים בדרך שאינה צפויה כלל, ועצם אישיותו המפתיעה של הרב זקס, עמוסת הכישרונות והחלומות – אפשר לאחוז בקצה חוט לתורתו ולאישיותו: ההפתעה. הרב זקס הפתיע אותנו כמעט בכל אחת משיחותיו, בין כאשר הציג חידוש מבריק ובין כשהבריק מחדש עיקרון ידוע או פשט מפורסם שהאיר כך מחדש, אך בדברים הבאים אנסה לזקק שלוש הפתעות מהותיות שחידש.

הראשונה היא, כאמור, ההפתעה בתורתו. הרב זקס היה דרשן מיוחד בדורו, אבל לא כזה שמתמחה בהעברתם של פלפולים בקוף המחט, או היוצר לו שפה פנימית עמוסת קודים למביני עניין ומיטיב לכת, אלא תורה המדברת בשפה הבהירה והפשוטה ביותר, זו המובנת לכול. מובנת לכל ראש וגם מובנת לכל לב, מובנת לכל יהודי באשר הוא ואולי גם לכל אדם באשר הוא. במובן זה הוא הצליח במשימה הנראית כמעט בלתי אפשרית, של יצירת סוגה ספרותית תורנית ופילוסופית המיועדת לקהל יעד רחב מאין כמותו, מאינטלקטואלים ותלמידי חכמים ועד לעם שבשדות. בתוך התורה הזו הוא ידע לשלב בין עובדות היסטוריות, תרבותיות ומחקריות ולהציגן בחן ובבהירות, ומשם – בין עובדות ארכיאולוגיות מפתיעות או תאוריות פסיכולוגיות חדשניות לבין ציטוטים משייקספיר – להציג לפנינו תורת חיים. התורה הזו, כסגנונה כן תוכנה, התאפיינה בקול מיוחד מאוד של קריאה לאחדות הרמונית בין האדם (במלוא הדרו וקומתו) לדברו של אלוהים. ואולי חלק מזה שייך כבר לעניין הבא – להפתעה שבדמותו כרב וכמנהיג יהודי.

למעשה, בדור האחרון נראה שלא הייתה בעינינו חשיבות והשפעה לתורתן של קהילות ישראל בחוץ לארץ, ובפרט לאלה של קהילות אירופה. ופתאום הגיע הרב זקס, והפתיע: הנה דמותו של רב קהילה גדולה וותיקה בתפוצות, המתחכך על בסיס יומי עם עמיתיו הנוכרים ועם אתגריו היהודיים המיוחדים, ואת כל תורתו ופעילותו הוא מעצב לאור זאת. אך לא כהתגוננות והתנצלות, וגם לא בדרך של הסתגרות או של דאגה לשימורה של המסורת, אלא במפעל מלא מרץ של תרגום מחדש, של ניסוח גאה ורהוט של עיקרי הדת היהודית ופרטיה – דווקא כתקוותו ורפואתו של העולם המודרני המפואר כל כך והשבור כל כך. האם זה הצליח? עם עובדות קשה להתווכח. הרב זכה להכרה בינלאומית, להקשבה ולהשפעה שאין כמעט רב שזוכה להן, וכנראה היה לדוברה הרהוט ביותר והמכובד ביותר של היהדות באוזני העולם המערבי בדורנו.

פעילות והכרה זו כללה – שוב, ובאופן ייחודי – הן את עולם האינטליגנציה וההגות, הן את עולם הדתות והן את עולם המדינאות. הוא הופיע בפרלמנטים, השתתף בכנסים בין דתיים, רכש ידידות אישית עם מנהיגים גדולים (כולל לימוד קבוע עם טוני בלייר), וניסח מחדש שוב ושוב את חשיבותה ובשורתה של האמונה והברית בכלל (ברית נח היסודית, והמשכה המפותח באמונת אברהם ובתורת ישראל) אל העמים כולם. את מושג הברית אף חידד וליטש כיסודו של הקיום האנושי והרבגוני דווקא, המכיר בקיומו של האחר והשונה, ולפיכך כבסיס לחיים החברתיים והפוליטיים – אלטרנטיבה למושגים הנוכריים והמנוכרים של 'אמנה חברתית' ו'רב תרבותיות'.

בתוך מפעל התרגום הזה חידש הרב זקס גם חידושים נועזים, או שנראה לעיתים כאילו הוא 'מעגל פינות' ומקהה עוקצים כדי להעביר את מסריו. ואולם גם שם ראוי לשים לב לעיקרם של הדברים ולשכנוע העמוק שבהם נאמרו: הרב העמיד יסודות חדשים להוראת הדרך בין דבר ה' הנצחי ובין המציאות האנושית והעולמית כולה, אשר נעשתה ביושר וביקשה לה חשבונות רבים. הוא היה מאמין גדול בתורת משה, במוסר האנושי וגם בליבו הטוב של כל אחד משומעיו, שכולם מרועה אחד ניתנו. ואת מפעל ההגות החשוב והחדשני הזה, שהוא קריאה לשליחות תמידית, ראוי לכולנו ללמוד ולהמשיך, כל אחד בדרכו ובשיטתו.

ולסיום, ראוי לציין את ההפתעה שבה פרצה תורתו של הרב זקס אל תוך חיינו. לא ראיתי רבים שעמדו על כך בשבוע החולף, אבל בעיניי הדבר לא פחות ממדהים. דרכו של עולם, שרב גדל וצומח אט אט בתוך עמו, מגדל ומרבה לו תלמידים, מקהיל קהילות ברבים (ובשנים האחרונות אף במרשתת) – ועם כל אלה גם הולך ומתגדל שמו. הרב זקס, לעומת זאת, פרץ אל הישראליות לפני לא יותר מחמש עשרה שנים, וכבש את מדפי הספרים – ואת הלבבות – בסערה. וכל זאת כשהוא נמצא הרחק מעבר לים, לא מרצה בשפה העברית ולא מזוהה באופן רשמי עם אף 'בית מדרש' מסוים. גם בכך היה הרב זקס מפתיע ומעורר השראה, ואולם זו גם הפתעה הצובטת את הלב: אם כך רבתה השפעתו בשנים הקצרות הללו, מי יודע מה היינו מספיקים לו זכינו לעוד חמש שנים, או עשר, או יותר. מי יודע.

דבריהם של צדיקים הם נפשותם וזיכרונם. את הברכה שהותיר בספריו, שיצאו כבר ושעוד יצאו בעתיד, יש כעת ללמוד, לעבד ולשכלל. ותהיינה שפתיו דובבות כעת במקום מנוחתו, מאשרות ומאושרות, לאחר כל פעילותו ומאמציו המפעימים כאן בעולם.

ראיון עם שופט בן נח ראשון
"בשבילי, כמו בשביל כולם - תורה היא הוראה, היא משמעות החיים".
לצפיה בראיון

להורדת גרסה מלאה PDF