אררט גליון 02 | שבת סוכות

מתוך קדושת הוד יום הכפורים אנו זוכים להיכנס לטבע המקודש של חג הסוכות עם גליון ב' של אררט.

בגיליון זה של אררט זכינו לדבר תורה מהרב שרקי שליט"א בעניין חג הסוכות האוניברסלי, למאמר מאת הרב חיים גולדברג בדבר התשובה בתורת ישראל והנגשתה לאומות, למכתב מאנדריי יאנדריי וברקין ממוסקבה - המספר את התקרבותו לתורת ישראל ובני נח, למאמר מרומם נפש על הנעשה בהודו מאת שליח ארגון ברית עולם בתת היבשת- הרב ירון גילאור ולסקירת חייו של אחד מחלוצי בני נח - אמה פלייר שכתב שחר אומן.

סוכות הינו החג המציין את "ויחנו בסוכות", נקודת הזמן בה בדיוק יצאנו ממצרים. היינו בני חורין אך טרם פגשנו באומות העולם, ועל כן עוד הייתה אידיאה, תקווה למפגש של שלום ישיר ללא ריב ומדון. לצערנו, מפגש זה התגלה כנחלת העתיד. אנו תפילה שנצליח לקרב ולו מעט חלום זה של סוכת שלום.

חג שמח,
מערכת אררט

ישנן מחשבות כלליות שמלמדים בכל העולם כדוגמת "משפט פיתגורס" המתמטי. ישנם רעיונות שאינם כלליים, אלא נמצאים ומפותחים אצל חלק מן העולם, כדוגמת ה"מיינדפולנס" שהגיע מן המזרח הרחוק ומנסה להשתלב בעולם המערבי. וישנן מחשבות השייכות לעם ישראל בלבד. אלו האחרונות נובעות מן החכמה הנבואית, אותה אינטואיציה פנימית המתחברת עם בורא עולם ומחדשת תפיסות שלא יכולות להיות נחלתן של בני האדם אלמלא המפגש עם בורא עולם, נושאים כדוגמת הבריאה יש מאין, התשובה, ועוד. לא אחת, לאחר הליך קיבול, בו מצהיר המועמד כדלקמן:

"אני מצהיר/ה על התלוויתי אל ה' אלהי ישראל, בורא העולם ומלכו, ולתורתו הקדושה. אני מצהיר/ה שאני מקבל/ת על עצמי את עול שבע מצוות בני נוח ושאמשיך לקיימן בכל פרטיהן כפי הוראות התורה שבעל פה והוראות חכמי ישראל-".

אנו נתבעים להסביר את המחשבות המיוחדות של עם ישראל. אחד הרעיונות המצריכים בירור הוא החזרה בתשובה. במאמר זה אעלה מספר נקודות הקשורות לנושא התשובה.

ידועים דברי חז"ל על הפסוק: "ה' מסיני בא זרח משעיר למו" שהציע הקב"ה את התורה לבני עשיו ולבני ישמעאל ולא קבלוה. פשט טענתם שבמהותם אינם תואמים את התורה. בני עשיו כיצד יקיימו את איסור "לא תרצח" כאשר ברכתם "על חרבך תחיה"? בני ישמעאל כיצד יעמדו באיסור "לא תגנוב"? בעומק הדברים, מסביר הרב אשכנזי (מניטו), אומות העולם אינם מאמינים בכוחה של חזרה בתשובה.

ובאמת כבר העלה רמח"ל את שאלת החזרה בתשובה וכיצד תיתכן בספר מסילת ישרים [פרק ד]:

"כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?..."

הפרדה בין המעשה, העושה והתוצאה

בספר אמונות ודעות בחלק הבחירה החופשית מסביר רס"ג שצריך לחלק בין תוצאות המעשה לבין עושה המעשה, וכך הם דבריו [מאמר רביעי, פרק ח]:

"ושואלים עוד: כשתהיה מסירת האדם ליהרג, אחד ממעשה הבורא, אם לעונש על חטא או לניסיון, כאשר יהרגהו עול (איש רשע) כאיזבל לקצת הנביאים, מה נאמר בזה המעשה ולמי נייחס אותו?
נאמר כי המוות מעשה אלוהים, וההרג מעשה הרשע. ואם החכמה חייבה המוות, אלו לא היה האיש הרשע עושה מעשה, היה מת בסבה אחרת". וכן על זה הדרך מבאר רס"ג את עניין הגנבה. על האדם נגזר כבר בראש השנה שיאבד ממונו, לקב"ה יש שליחים רבים כמובא בתהילים [קמח, ח]: אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ. אלא שהיה כאן איש שהרשיע לגנוב.

מי שהבין את העניין בצורה דומה היה קין, שטוען כלפי הקב"ה: השומר אחי אנכי? ובעומק טענתו כלפי בורא עולם: "הרי אתה מסוגל לייבש את ידי כשם שעשית לירבעם. מכאן, שאתה, רבונו של עולם, רצית במיתתו של הבל! אתה לא שמרת עליו". ואולי החלק המפתיע הוא שהקב"ה נותן לקין ארכה של שבע דורות לבירור אם אכן המעשה נעשה לשם שמים או לא.

גישה זו של רס"ג מתכתבת עם הדברים שנכתבו במדרש פסיקתא רבתי [כג]:

"ר' פנחס בשם ר' הושעיא: אף על פי שכתוב "בו שבת מכל מלאכתו" (בראשית ב ג), הוי אומר ממלאכת עולמו שבת, אבל לא שבת לא ממעשיהם של צדיקים ולא ממעשיהם של רשעים, אלא פועל עם אילו ואילו".

הקב"ה מקדם את עולמו לכיוון ביאתו של המשיח[1], בסופו של התהליך, תתקיים תפילתנו בימים הנוראים: "וייראוך כל המעשים" [על דרך הדרוש שכן המעשים המוזכרים בתפילה הכוונה בפשט לנבראים ולא למצוות!] - אלא שהקב"ה לימד אותנו בתורה, מה הם המעשים הטובים רמ"ח מצוות עשה, והיכן הוא מצווה עלינו שלא להשתתף בפעולותיו, שס"ה לא תעשה.

בעמקם של דברים מתחדש כאן הסבר נוסף לביטויי: "הכל צפוי והרשות נתונה". הקב"ה צופה ומחליט את גזרותיו. הרשות נתונה כיצד יתבצעו הדברים.
על פי הסבר זה, אין צריך "להסיר המעשה מן המציאות" כשאלת הרמח"ל.

אך עניין זה מסוכן במעט, שכן כל אדם יכול לטעון שמעשי העוול שעשה הם רצון ה'...

שורש המעשה ברצון האדם

הראי"ה קוק בספר אורות התשובה [ו, ה] מעמיק עוד צעד ומלמד אותנו כיצד להתבונן נכון במציאות [המוסגר אינו מדברי הרב]:

"ההויה [היש כולו], המעשה הבחירי של האדם [המעשה שאדם החליט לעשות בפועל מרצונו החופשי], ורצונו הקבוע [הרצון הפנימי של האדם], הנם שלשלת אחת גדולה, שמעולם אינם נתקים אחד מחברו [ואם תשאל: הרי איני רואה כך את הדברים? המעשה עומד בפני עצמו ואינו קשור ברצון האדם יותר?! נשאל חזרה, להבדיל בעיני בשר, וכי אנו רואים את כל גלי הרדיו המשוטטים באוויר ומעירים לחיים את מקלטי הרדיו והטלוויזיה? כך גם בעיניים רוחניות, יש דברים שלא רואים אותם אך הם כך באמת. יש כאן גם הגיון פנימי משמעותי שהרי ייתכן מעשה בשוגג, ללא כוונה איך אין מעשה ללא רצון. מבחינה פנימית, רוחנית, המעשה קשור לרצון שעשה את אותו מעשה].
חפץ האדם קשור במעשיו. גם המעשים של העבר אינם נתקים ממהות החיים והחפץ במקורו.
[ומכיוון] שאין דבר מתנתק לגמרי, [המסקנה המיידית היא ש]יש ביד החפץ להטביע צביון מיוחד גם על המעשים שעברו. וזהו סוד התשובה... הפעולה הרעה הולכת ומתגלגלת, מסבבת כיעור ורע, הפסד וכיליון, כל זמן שלא הטביע הרצון עליה צביון חדש. הטביע עליה הרצון צביון של טוב, מגלגלת היא עצמה טוב ונועם, חדות ד' ואורו."
נציין שגם רמח"ל במסילת ישרים עונה על שאלתו הנ"ל באותו אופן בחמש מילים:
"שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה"
דוגמה לדבר נוכל למצוא אצל השבטים, שמכרו את יוסף, לא מתוך כוונות טהורות, לאחר שחזרו בתשובה, שינויי הרצון פעל על המעשה, שנטלו הקב"ה כדברי יוסף: "האלוהים חשבה לטובה להחיות עם רב".

אזהרת מסע

יחד עם זאת, לאחר שהסברנו כיצד הקב"ה משתמש בכל הפעולות כדי לקדם את עולמו, וכיצד חזרה בתשובה יכולה להפוך אפילו מעשה רע לחיובי, עלול האדם להתיר לעצמו להתנהג בצורה שלילית. כאן מביאים חז"ל מספר הערות בסגנון של "האומר אחטא ואשוב - אין מספיקין בידו לעשות תשובה" ובכלל זה המדרש (בב"ר):

רבי אבהו אמר: מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים, הדא הוא דכתיב: "כי יודע ה' דרך צדיקים וגו'", "והארץ היתה תהו ובהו", אלו מעשיהן של רשעים, "ויאמר אלהים יהי אור", אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב: "וירא אלהים את האור כי טוב", הוי, במעשיהן של צדיקים חפץ, ואינו חפץ במעשיהן של רשעים.

ההכוונה היא להתנהג בצורה נאותה, טובה ולקדם את העולם באופן חיובי על פי ההנחיות של התורה וההכוונה של חז"ל, היתרון שלנו, בברית עולם ובמפגש שאנו מקיימים עם המקבלים על עצמם את אלוהי ישראל כפי שכתבתנו בתחילת הדברים, שאנו עוסקים באנשים שכבר עברו תהליך נפשי עמוק והם מעוניינים להצטרף לחיילותיו של הקב"ה, בשותפות עמנו, עם ישראל.

[1] וכן מובא בסעיף הראשון בקל"ח לרמח"ל. הכל מוביל לתיקון הגדול. ע"ש.

תת היבשת ההינדית תמיד סימלה יעד מרתק למסע רוחני, בהוד ההודי של ערי והררי קודשה.

תרמילאי ישראלי ממוצע המשוטט בה, ודאי יופתע לדעת, שבקרב ילידיה מתגבר לאחרונה חיפוש רוחני בדיוק בכיוון ההפוך, לעיר קודשנו, ירושלימה.

גם אנחנו, אנשי מחלקת הודו של ברית-עולם, מופתעים שוב ושוב, כאשר מתגלה לעינינו עוד קהילת בני-נח חדשה מבעד לענני נהר גודאבארי החוצה את הודו, או מבעד לענני הזום של שיעורי תורה אוניברסלית  און-ליין.

כיום, ניתן לראות תמונות קודש ירושלמיות נישאות בגאון מעל דפי הפייסבוק של רבים ממכרינו, בני-נח בהודו. ההשתוקקות לעשות נחת רוח לבורא עולם רק מתגברת, ואולי זו אף נחת רוח על שסוף סוף מתקיימים דברי נביאו ישעיהו (ב',ג'): " וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אל הר ה' אֶל־בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה ודבר ה' מִירוּשָׁלִָם ". תמיד עולה בי תחושת החמצה שעל קיר בניין האו"ם לא הנציחו את הפסוק הזה אלא דווקא את הפסוק הבא אחריו - "...וכתתו חרבותם לאתים...".

מדי בוקר, הילד ישורון מפלס דרכו בין סמטאות רוכלים עם עגלות עץ חורקות, כדי להגיע בזמן לחדר התפילה בעיר ויסקפטנאם , בדרום הודו. שלא כמו רוב ילדי השכונה, הוא איננו מתייצב במקדש הינדו עטור תקרובות-פרחים ומשבי-קטורת, ואף לא בכנסייה. בניין תלת-קומתי צנוע חבוי בתוך כל המולת הריקשות וצופרי קלנועיות הטוק-טוק, אשר בקומתו האמצעית מתפללים חברי קהילת בני-נח 'בית-אל'. בגיל חמש ישורון כבר למד שם לקרוא עברית. אחרי זמן קצר אף שמענו אותו קורא פסוקים מתוך פרשת נח בטעמי המקרא נוסח אשכנז. מנהיג הקהילה הוא עובדיה (ראווי-קומר), כומר וראש קהילה נוצרית לשעבר. הוא עזב את הנצרות, ויחד עם 60 משפחות הקים את 'בית-אל'. משפחותיה מופלגות בלמדנותן, ולפני כארבע שנים התחלנו להעביר להם שיעורי תורה שבועיים.

מאז ועד לכנס שערכנו שם לפני שנתיים נוספו עוד ועוד קהילות, כך חווינו שבוע שלם של מסע קהילות. בקרב בני-נח ההודים ישנו מיעוט קטן של יוצאי הינדו, אך רובם יוצאי נצרות ( רק 4.7% מאוכלוסיית הודו היא נוצרית, מספר פעוט של 62 מיליון איש).

רוב הקשר שלנו הוא עם דוברי שפת טלוגו הנפוצה במדינות אנדרה-פראדש וטלנגאנה.  עמוד התווך המרכזי שלנו, דרכו צמח הקשר לדוברי טלוגו, הוא משפחת יעקובי, ילידת המדינה הדרומית אנדרה-פראדש. יהושע יעקובי הוא שותפי למחלקה, ומשפחתו מצאה את שורשיה כצאצאי שבט בני אפריים מעשרת השבטים. הוא והוריו עלו לארץ ושאר קרוביהם עדיין מתגוררים שם.

בזמן שבין הכנסים שקיימנו שם, ערכנו ביקורים בקהילות בין העיר ויג'איאוואדה לעיר ויסקפטנאם. התקבלנו בטקסי הכנסת האורחים וכבוד מלכים כפשוטו ממש, כנציגי עם הקודש מירושלים. כולל הענקת שרשראות פרחים, צילומים קהילתיים וסלפים אישיים. כאשר חלפנו על פני כנסיות נוצריות בדרכים, עלתה בי תחושה מוזרה של שמחה - הנה עוד ריכוז של מתעניינים פוטנציאליים! נראה היה שזה ביטוי חוויתי מוחשי לדברי הרמב"ם העמומים-קמעה בהלכות מלכים (פרק י"א הלכה ז'):

" אֲבָל מַחְשְׁבוֹת בּוֹרֵא עוֹלָם אֵין כּוֹחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיגָם, כִּי לֹא דְּרָכֵינוּ דְּרָכָיו וְלֹא מַחְשְׁבוֹתֵינוּ מַחְשְׁבוֹתָיו. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַנּוֹצְרִי, וְשֶׁל זֶה הַיִּשְׁמְעֵאלִי שֶׁעָמַד אַחֲרָיו, אֵינָן אֶלָּא לְיַשֵּׁר דֶּרֶךְ לַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּלְתַקֵּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוּ לַעֲבֹד אֶת ה' בְּיַחַד..".

מיסיונרים אירופאים ימיים עגנו בחופי מפרץ בנגל לפני כמאה שנה. הם אולי כיבדו ולא שחטו את הפרות הקדושות בדרכים, אך כן החליפו את פולחן האל-הפיל והאל-הקוף ההינדואים במהדורה אוקספורדית של תנ"ך. לנו לא נותר אלא גמר המלאכה, 'המכה בפטיש', שיכוון אותם לאמונת הייחוד המזוקקת, ולשבע המצוות האוניברסליות.

כיום מתקיימים שיעורים באמונת ישראל ושבע מצוות בני-נח ע"י מורי קהילת 'בית-אל', ללומדים מקהילות בעיירות טוני וראג'מנדרי.

סידור 'ברית-עולם' לבני-נח מאת הרב שרקי, שהודפס שם במהדורה שנייה, נחטף ואוזל מן המדפים.

זרם תמידי של שאלות הלכה ומנהג מגיע אלינו משלל קהילות בשלל נושאים - חשש אבר מן החי במשחטת עופות מקומית, חשש משירי עבודה זרה בבתי ספר וחתונות, בקשות לנוסח טקס בר/בת מצווה לבני-נח, ולהבדיל, בקשת מנהגי הלוויה ורפואת חולים.

כך אנו חוזים היום, כי מתוך חסד ד' הנצחי לעמו, נובע גם החסד לעולם, לאומות העולם -

הודו לאלוהי השמיים, כי לעולם חסדו!

עם סגירת הגיליון קיבלנו מראשי הקהילה בהודו את המסר הבא:
קהילת בית-אל של עובדיה ערכה תפילות יוה"כ יחד עם פייסבוק לייב, והשתתפו בהן כ - 4000 אנשים. מצורפים מעט תמונות שהוא שלח מהתפילות.
"וידע כל פעולה כי אתה פעלתו"

Noahide Groups Celebrating Sukkot in India, PDF

לסייע לנו במאמץ, להיות שותפים לחץ כאן

לכאורה תאריכו של חג הסוכות משונה ביותר. התורה אומרת "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג). רומזת התורה למאורע המסופר בפרשת בא: 'ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה' (שמות יב, לז), לאמור שבאותה שעה ישבו בני ישראל בּסֻכּוֹת. הן אם נפרש שהיו סוכות אלו כפשוטן, והן אם נאמר שאלה היו ענני כבוד. אותו המאורע התרחש בט"ו בניסן, בחג הפסח. לפיכך חג הסוכות היה צריך לחול בפסח ממש, ומה פשר דחייתו בששה חודשים?

חג הפסח מבליט את ההבדל בין ישראל לעמים. בליל הסדר אנחנו פוסלים את הצד השלילי של העמים: "שפך חמתך אל הגוים אשר לא ידועך, ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו", ואילו חג הסוכות הוא חג אוניברסלי, שבו אנחנו משתפים את אומות העולם בשמחתנו, ועתידים כל הגויים לעלות לירושלים לחג הסוכות, ואף בזמן שבית המקדש קיים מקריבים שבעים פרים לכפרתם של שבעים אומות העולם.

לפי זה, חג הסוכות הוא חג הפסח של אומות העולם. אם השעה היתה כשרה בזמן יציאת מצרים, היו אומות העולם יוצאים מן השעבוד הפנימי שלהם יחד עם יציאתנו משעבוד מצרים, והיה חג הסוכות חל בפסח. החג האוניברסלי היה מתלכד עם החג הלאומי של ישראל. אך מכיוון שלא זכו אומות העולם, ואף אנחנו לא זכינו, נדחתה גאולתם לעתיד לבוא וחל חגם בתשרי, הזמן שלפיו הם מונים. יוצא, שהשנה העברית מחולקת לשלשה רגלים. חג הפסח החוגג את יציאת ישראל ממצרים בעבר. חג השבועות שבא לציין את מתן תורה בכל יום ויום בהווה, וחג הסוכות שבא לציין מאורע עתידי - גאולתם של אומות העולם בגאולת ישראל האחרונה.

עוד רמז יש כאן, שעל מנת להגיע להתפייסות עם אומות העולם, לעלייתה של כל האנושות, צריך לעבור דרך הימים הנוראים, דרך מחיקת כל החטאים וכל הנפילות של האנושות, ודווקא מתוך כך יוכל עם ישראל להפגש שוב עם אומות העולם. אומות העולם גם מפגישים אותנו עם העולם הטבעי. עם ישראל נלחם עם הטבע במשך אלפי שנים. התרבות שנקשרה בטבע היתה תמיד של עבודה זרה. רק באחרית הימים יש אפשרות לראות קדושה גם בתוך הטבע. מצוות החג לאחוז ענפים לחים הלקוחים מן העולם הטבעי ולהיכנס לתוך בית שכולו ירק, על מנת להתאחד עם הקדושה בתוך הטבע. אלה הארות גדולות השמורות בשלימותן לעתיד לבוא.

Andrey Uvarkin, Moscow, Russia

במשך שנים רבות, כשהייתי צורך  מזון רוחני, השתדלתי להגיע ישירות לספק. זאת על מנת שאוכל לעקוף את המתווכים להשיג מוצר נקי ממקור ראשון.

כפי שגיליתי מאוחר יותר, כל המזון הרוחני שנמצא על פני כדור הארץ הגיע מבית אחד, שנקרא יהדות, אך מאחר שהוא עבר במספר ידיים היה מדולל במידה זו או אחרת. הראשונים שדחיתי היו סוחרי המזרח הרחוק, מכיוון שהתוצר שלהם היה מדולל בצורה ניכרת על ידי תבלינים אקזוטיים. אחר כך לזמן רב הצטרפתי לנצרות. נוצרים טענו המוצר היהודי מקולקל כבר לגמרי, אך הם הצליחו לתפוס את המנה הנקייה האחרונה לפני אלפיים שנה ועד היום הם משווקים אותה.

אבל אז, אחרי שטעמתי הטעם של הבסיס, זה הוביל אותי לבית שממנו הוא נלקח. שם פגשתי בתלמידי מיכאל לייטמן (מייסד "קבלה לעם"), הם הבריחו אוכל טרי היישר מבית היהודים, אם כי הם גם גערו באחרונים והתעקשו שרק מידיהם שלהם אפשר לאכול. כך התקרבתי לקירות הבית היהודי. הייתי מכור כבר למוצרים שהגיעו ישירות משם, למרות שאכלתי אותם בחשאי, רק את מה שנפל מהחלון או מידי המתווכים. היה ברור שאת המוצר מייצרים שם, אבל מחוץ לבית כולם טענו בפה אחד שלא כדאי ללכת ליהודים, מכיוון שהאוכל שלהם אולי טוב ביסודו, אבל הם עצמם אנשים ערמומיים, לא אוהבים זרים ובדרך כלל לא רואים בהם בני אדם. לעתים קרובות הייתי מסתכלת דרך החלונות, מאחוריהם היו דולקים נרות, נשמעה מנגינה נאה ואנשים בלבוש לבן ישבו ליד שולחנות גדולים. אבל אחרי שהקשבתי לסיפורי אגדות בחוץ, הייתי בטוח שאין לי מקום בחגיגה הזו.

 באותה תקופה כבר התמכרתי לאוכל היהודי בצורה רצינית. לבסוף, יהודי אחד יצא מהבית והזמין אותי להיכנס פנימה. יש להם חדר מיוחד לאורחים, אבל האוכל שעל השולחן הוא אותו אוכל, ועדיף לאכול בבית מאשר לתפוס שיריים שנופלים מהחלונות.

מאז אני אוכל בתוך הבית, התברר שהיהודים הם טובי לב, ועל השולחן יש הרבה מאכלים טריים שלא מגיעים החוצה. התברר שהם נסגרו רק כדי להכין ארוחה עבור העמים, לבחון את טעמם הייחודי ולהכין סוגים שונים של מאכלים, כדי שאף אחד לא יישאר רעב. לפני השקיעה הם יפתחו את הדלתות לכולם ויזמינו את כל העמים לשולחן.

למעשה, הדלתות כבר פתוחות.

בשבעה עשר בנובמבר, 1868, על צלעותיה של גבעת פורבייר בליאון, נולד למשפחת פאלייר בן ושמו אמה. אמה, כנצר למשפחה קתולית ספג חינוך דתי אדוק. את רוב שנות נעוריו בילה אמה בבית הספר הדתי, מתרגש מיופי הכנסייה ונמשך לכמורה. היכרותו את העולם היהודי הסתכמה בשלושת בני משפחת כהן, שלא חשו לפולחנים הנוצריים ולשיעורי הדת. הדבר חרה לאמה הצעיר, שראה אדישות זאת כביזוי הדת שכה אהב. זאת יכלה להיות נקודת ההשקה האחרונה של אימה עם היהדות, אילולא בשנות נעוריו הביאו הגורל לבית כנסת.

"בשנת השבע-עשרה לימי חיי, קרה לי מקרה מוזר שהשפיע השפעה מכריעה על חיי ויטביע עליהם את חותמו...עמיתי אשר ידע כי יום חג גדול ליהודים הוא היום הזה, הציע לי להיכנס לבית הכנסת. הסכמתי להצעתו בלי פקפוקים... בית הכנסת היה מלא מפה לפה וכל המתפללים בו עמדו בדומיית-קודש. אחר כך הבינותי שהגעתי בשעה שבה מתחילים את תפילת הנעילה של יום הכיפורים.
אולם, שני פרטים בייחוד עשו עליי רושם בשעה שהתבוננתי מסביבי במתפללים הכפופים על מחזוריהם. בראותי את הטליתות שבהן מעוטפים כל הנוכחים, חשבתי בתחילה שכולם חזנים. הרבה מהם שהיו לבושים בגדים לבנים ונפוצים פה ושם בין ההמון, היו דומים לכהן העומד באמצע ההיכל. שנית, נדמה לי שהכנסייה הדוממת הזאת הייתה מצפה לדבר מה העתיד להתרחש, ואומר לעמיתי: "למה הם מצפים אפוא"?
לְמה מצפים יהודים העומדים עטופי טליתות בדומיית-קודש בשעת הנעילה?
קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי
וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי...
יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה'
כִּי עִם ה' הַחֶסֶד
וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת... כפי שיכולתי להבין אחר כך, נתגלו לפניי במחזה זה בצורה מדויקת מאוד, שני קווים אופייניים: צורתה של הכהונה הקיבוצית המיוחדת ליהדות הגולה  ורוח הציפייה והאמונה בעתיד, המטביעה חותם מיוחד על כל פולחנה. היהדות, כירושה יקרה עתיקת-יומין, איננה פונה אל העבר אלא אל העתיד. תקוה עזה בניצחונם הסופי של הטוב והאמת, העמידה אותה על תִלה במשך הרבה דורות וחודרת לכל הוויתה. היא מצפה למשיח... מפגישה ראשונה זו נתגלתה הרוח הזאת בקרבי בתפילת העמידה הדוממת של נעילת יום הכיפורים."

אמה, שהיה למדן וספקן, לא עבר טלטלה נפשית, אך זיק הסקרנות התעורר בו. הוא החל לחפש את דרכו בעולם. פעם אחרת כשנכנס לבית הכנסת בעודו ריק, מצא ספר כתוב עברית. אמה התרשם כל כך מהסימונים והתווים שבאותיות, שביום למחרת קנה ספר דקדוק עברי-צרפתי. לעתיד יאמר אמה ש "העברית שהקסמתני קסם מיוחד היא היא שקבעה הכל".

התעניינותו של אמה בעברית, ודאגת הוריו על "נטייתו היהודית" הביאה אותו לסמינריון ללימודי עברית בהנהגת כומר מומר בשם לימאן. הכומר היה נחוש להחזיר את אמה לחיק הנצרות אך דווקא מתוך לימודי העברית שבסמינריון, התערערה עוד אמונת אמה. מתוך שראה את השיבוש בתרגומים ואת קיצוץ המקורות קבע ש "צדקו היהודים שלא התנצרו על סמך ראיות מקראיות כ"כ סותרות ובלתי קבועות כאלה". אמה לא כפר בדתו אך כן זיהה את כשליה הבסיסיים.

הוא מספר שפעם אחת שאל את מורו בעניין האינקוויזיציה, מדוע עינתה הכנסייה עינויי מוות את היהודים והכופרים? אז ענה לו הכומר "אהה בני! מדוע לא שרפו יותר מזה!". אמרה זו הציתה בו את אש הכפירה בקדושת הכנסייה. משסרה מוראת רבו, נזדעזע אמונת אבותיו. הוא הוסיף לבוא לכנסיה ולבקש בה א-להים, אך לשווא. אז התחילו חיפושיו בן זרמים שונים, היה אצל הפרוטסטנטים ומהם עבר לדומיניקנים, אך נפשו לא ידעה מרגוע. כשישב במנזר והתבונן בנפשו פנימה הגיע למסקנה כי לא נותרה בו מאמונתו הנוצרית. לימים יעיד מורו לעברית נחמן אריה שילוני, שבאחד ממכתביו כותב לו אמה ש"באחד הלילות בשבתו לבדו במנזר וקורא פרק ג' בשמואל א', הרגיש פתאום כאלו קול קורא אליו: קום ועזבת את המקום הזה וקבלת את תורת ישראל הטהורה והאמיתית!"

ועוד כותב אמיה באוטוביוגרפיה שלו- "ואומר לעצמי שאינני יותר נוצרי... אלא יהודי, אולי כמו שהיה ישו... נצנץ בליבי רעיון... להתגייר בהחלט ולעבור ליהדות שנפשי הייתה קשורה בה בהתאמה גמורה".

החלטה פסקנית זו לוותה בהיסוסים רבים, אמה פחד ממכשולים מצד אימו, ובייחוד מהסיכוי שצועד הוא לקראת אשליה ומפח נפש נוסף. אךלמרות אותם היסוסים, החל אמה להתקרב לראשי הקהילה הרפורמית בניסה. שם התיידד עם החזן שמעון לוי, שהכיר לו את יופי התפילה וחשיבות המשפחה ביהדות. זקן הקהילה, דוד משה, הפציר באמה שילך לליוורנו, שם יפגוש ברב העיר: הרב אליהו בן-אמוזג. דוד משה חשב שהרב בן אמוזג יוקסם מאישיותו של אמה ויוכל להדריכו בצורה נאותה.

לאחר עיקובים רבים ונסיונות מפגש כושלים קיבל אמה מכתב מהרב בן-אמוזג בו כתוב " הנני ממהר להעמיד את עצמי לרשותך".

כך החלה חליפת מכתבים בין הרב ותלמידו.

באחת האיגרות הראשונות כותב הרב לאמה בדבר רצונו להתגייר: "...בוודאי, אם אתה מרגיש במפגיע שאתה חייב לעשות זאת... אזי אהיה בטח הראשון להגיד לך להכנס ליהדות... אולם, דע נא היטב... כדי למצוא חן בעיני הא-להים, כדי להשתייך לדת האמיתית... כדי להיות אחינו... איך לך שום צורך להתגייר... כלומר להכנס תחת עול תורתינו... דע נא שתכנית הא-להים היא יותר רחבה. דת האנושות אינה אלא דת בני נח... זוהי הדת שעליה שמר ישראל למען הנחילה לגויים". מוסיף הרב בן אמוזג ואומר שאולי דווקא דרך בן נח ממוצא נוצרי תוכל הנצרות , עם תיקונים מסוימים, להיפך לדת בת אמתית של היהדות.

סוף סוף, לאחר חליפת מכתבים ממושכת, בהם התעסקו הרב והתלמיד בדת בני נח ובמקומה של היהדות והנצרות, הצליחו להפגש בראש השנה בליוורנו. שם דנו במהות דת בני נח זו, וביררו את מקומו האישי של אמה אל מול קריאה זו להיות בן נח.  הרב בן אמוזג העמיד את אמה אל מול שתי האופציות שעמד בפניהם- להתגייר או להיות בן דת נח. אמה קיבל עצמו את את שליחות בני נח.

בשנת 1900 נפתר הרב בן אמוזג. אמה האבל החל לפעול במרץ בקהילה היהודית והחל לכתוב בעיתון 'אוניברס ישראלית' סדרת מאמרים בדבר הבעיה הדתית. לאחר מות רבו, נפטרה גם אמו, ואתה קשרו המשפחתי לעולם הנוצרי. מאותו הרגע החל לפעול ביתר שאת בתוך העולם היהודי. אמה עסק רבות בהגהה ובעיבודו של כתבי היד של הרב אליהו בן אמוזג "ישראל והאנושות" ו"מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי" ואף כתב מספר ספרים וביניהם "המקדש הנעלם", אוטוביוגרפיה שבה הוא מתווה את חזונו לבני נח.  אמה התקבל בחום ברבים מחלקי היהדות, הוא הפך למרצה מבוקש והרבה להטיף בעד היהדות והציונות. לפני מלה"ע ה-2 הקים בצרפת את "הסתדרות צעירים עברים", לה היו סניפים בכל הארצות דוברות הצרפתית. ביצירת הסתדרות זו, הציב לעצמו אמה מטרה להעלות על נס את האמונה והלאומיות היהודית, ולהגיב כנגד כוחות ההתבוללות ששלטו בתקופה.

ב24 לדצמבר, 1949 נפטר אמה, והוא חלוץ במחנה בני נח.

להורדת גרסה מלאה PDF